"חייבים להילחם בסטיגמה, והמלחמה הזו מורכבת משלושה שלבים", אומרת הרבנית אמירה רענן. “החולים חייבים להפסיק להסתתר, המטפלים צריכים לצאת מחדרי הטיפול לקהילה ולהסביר לה מה נדרש ממנה כדי לסייע למתמודדי נפש ולתת כלים, והציבור כולו צריך להבין שמחלת נפש היא לא מידבקת והיא גם לא סוף העולם".
רענן, בשנות ה־40 לחייה, נשואה ואם לארבעה ילדים, היא יועצת הלכה, עמיתה במכון למנהיגות רוחנית תורנית באו"ת לינדנבאום, מרצה למחשבת הלכה במרכז הרצוג בעין צורים, והיא גם בעלת נכות נפשית של 100%. "לפני כ־12 שנים הייתי מאושפזת במחלקה פתוחה, ואנשי המחלקה פנו בשמי לביטוח לאומי כדי לעזור לי", היא מספרת. "לתדהמתי, קיבלתי מיד 100% נכות. מאותו רגע שאלתי את עצמי: מה ההבדל ביני לבין נכים אחרים? ההבדל המשמעותי הוא שאצלי לא רואים את הנכות. הציבור רגיל להתחשב בנכים שרואים, בכיסאות גלגלים, עיוורים ועוד, אבל אותי לא רואים”.
לפני שלוש שנים בחרה רענן להיחשף לא רק לקהילה הדתית שבה היא חיה, אלא לציבור בכלל, בסרט שנקרא “אמא לא משוגעת” בבימוי הרב מרדכי ורדי. הסרט הוקרן בפסטיבל דוקאביב וברחבי הארץ וחשף את ההתמודדות של רענן כאישה שאובחנה כסובלת מאישיות גבולית עוד בהיותה נערה בת 18,
התחתנה עם אדם שהיה מודע למחלתה וילדה ארבעה ילדים אף שמחלת הנפש שלה פעילה מאוד, ומותירה אותה לתקופות ארוכות ללא כל יכולת לתפקד בחיי היומיום שלה. "כשהסרט יצא הבנתי למה אני זקוקה", אומרת רענן כעת. "אני זקוקה לזה שיכירו בנכות הזו, יתחשבו בנו ויעזרו לנו".
למרות הקושי שבחשיפת מחלתה, רענן רתמה את הקהילה שלה כדי לסייע לה ולמשפחתה, מתוך אמונה שהקהילה תהיה חזקה מספיק לאפשר גם לאנשים שונים לחיות בקרבה. "לפני כשמונה שנים כינסתי את הקהילה שלי והסברתי להם את הצרכים שלי, והם התגייסו", היא מספרת. "בכל יום מגיע מישהו מהקהילה לסייע לי בשעות הערב עם הילדים. בכל שבת אנחנו סועדים אצל משפחה מהקהילה, ומשום שאנחנו מביאים איתנו את האוכל, אנחנו מאוד מבוקשים. כשאני מתאשפזת, חברי הקהילה שלי יודעים שהם צריכים לבלוע את הצפרדע, לבוא לבית החולים, להתמודד עם המראות ולבקר אותי, למרות כל הקושי. זה כוח של קהילה".
הסיפור של רענן יוצא דופן. חולי נפש רבים בקהילה הדתית לא זוכים לאותה תמיכה ומדווחים לרוב על פחד מיציאה לאור, מחשיפה ומתגובת הקהילה למחלה. היום יתקיים כנס ראשון מסוגו בשם "פיקוח נפש - מוגבלות נפשית, הלכה ושילוב בקהילה", שבו תיקח רענן חלק משמעותי. הכנס נועד להתמודד עם סוגיית פגועי הנפש, אחת הסוגיות המורכבות והקשות לעיכול בציבור הרחב בכלל ובחברה הדתית בפרט. בעוד שבעת התמודדות עם מחלה גופנית, הקהילה רואה, עוזרת ותומכת ככל יכולתה, מחלה נפשית אינה נראית כלפי חוץ, והקהילה שלא רואה - לא יכולה לעזור. בקהילה הדתית ההתמודדות עם מחלות נפשיות עלולה להיות קשה יותר לנוכח הסגירות של הקהילה, פסקי ההלכה שלא תמיד מותאמים למצבו של החולה והדעות הקדומות הקיימות בה. מובן שהכרה במחלה נפשית מבחינה הלכתית ומשפטית משפיעה על ההשלכות הרגשיות והמעשיות של החולה ושל משפחתו.
בחוברת שיצאה אשתקד בנושא ביקש ארגון רבני ורבניות בית הלל לתת מענה מתאים לנוכח מיעוט ספרות פסיקות ההלכה ומאמרי המחקר ההלכתי בתחום. במסמך הלכתי שפורסם במסגרתה קרא הארגון לרבנים ולקהילות הדתיות לסייע לפגועי הנפש ולמשפחתם. אנשים רבים ראו במסמך זה מענה לצורך אמיתי שלא דובר עד כה, הן ברמת ההתמודדות האישית והן ברמת התייחסות הקהילה והרבנים.
חשיבותו של הנושא והאתגרים האישיים והקהילתיים הכרוכים בו מצריכים הן מהמטפלים והן מהרבנים לאחד כוחות, לחשוף את הסוגיה, לדון ולקדמה על היבטיה השונים, החברתיים, הציבוריים וההלכתיים כאחד. הכנס שייערך היום מיועד לרבנים ורבניות, ראשי קהילות ומוסדות תורניים, אנשי טיפול בתחום בריאות הנפש ואנשים אשר מתמודדים עם מוגבלות נפשית בקהילה הדתית. הכנס נעשה בשיתוף הנציבות והמכללה האקדמית תל אביב־יפו, המגמה לנוירו־פסיכולוגיה שיקומית, ורבני בית הלל.
"מטרת הכנס היא ליצור פלטפורמה למפגש של אנשים שעוסקים באנשים עם מצוקות, לא רק חולי נפש, אלא גם אנשים הסובלים למשל מדיכאון ומתמודדים עם סוגיות בחיים הדתיים במובן ההלכתי, אבל גם הקהילתי”, אומר הרב איתן גפן, פסיכולוג במכון סאמיט ומנהל הצוות הטיפולי בכפר הנוער בית חג"י, שעומד בראש הכנס עם ד"ר מיכל בראון. “המטרה היא לאפשר לנותני השירות לאנשים האלו, מטפלים ורבנים, להבין טוב יותר מה עובר על אנשים המתמודדים גם עם מצוקה נפשית וגם עם חיים דתיים ולעודד שיח בקהילה גם מעבר לכנס”.
התרעות פיקוד העורף