"אמרתי לעצמי: 'איך אני עוברת את זה עם תינוקת בבטן?'" 

יאנה דרום, בת 35



"עוד כשהייתי רווקה קיבלתי המלצות מהגנטיקאית לכרות את השדיים ולהוציא את השחלות", מספרת יאנה דרום. "בגיל צעיר ידעתי שאני נשאית של הגן BRCA1. גיליתי זאת אחרי שאמא שלי, שנפטרה לפני חמש שנים, חלתה בסרטן השד והשחלות". 


איך הגבת להמלצה?

"באותה תקופה היה לי חבר, התחתנו ואמרתי שאחרי שאלד את הילד הראשון אעשה את הכריתה המניעתית. הייתי אז רק בת 20 ולא הבנתי מה המשמעות של זה. לא באמת חשבתי שאני הולכת להתמודד עם סרטן". בגיל 28, כשדרום הייתה בשבוע ה–14 להריונה, היא הרגישה גוש בשד. "אחרי שהוציאו את הגוש, התברר שחלק ממנו היה סרטני, מהסוג הגרוע", היא נזכרת. 


איך מתמודדים עם בשורה כזו, ועוד בהריון?

"הדבר הראשון שעשיתי זה לכתוב בגוגל 'חולה בסרטן השד בהריון + נשאית', כדי לראות אם יש עוד מישהי בעולם שהתמודדה עם זה. ואז מתחיל מרוץ של רופאים ובדיקות. בכיתי את נשמתי, אבל כבר באותו יום נסעתי למומחית לסרטן השד והבנתי שאני חייבת להתחיל כימותרפיה. הייתה תקועה לי בראש תמונה של אמא שלי עם קרחת, כשאני ילדה בת 12. אמרתי לעצמי: 'איך אני עוברת את זה עם תינוקת בבטן?'". 


איך באמת עברת את זה?


"רופאה אחת אמרה לי: 'את חייבת לעשות טיפולים, אחרת תהיה לך ילדה יתומה'. אבל החלטתי שאני לא עושה את זה עכשיו, ושהסרטן לא ייקח ממני את החוויה של ההריון והלידה. שבוע לפני שילדתי יצא לי עוד גידול באותו מקום שבו הסירו את הקודם. בשבוע ה–41 ילדתי בניתוח קיסרי. התינוקת יצאה הביתה עם ההורים שלי, ואני ובעלי ירדנו מהיולדות לאונקולוגית. הייתה תקופה של שלושה שבועות עד הטיפול הראשון שהצלחתי להיניק את התינוקת, ובזמן הזה נלחמתי על כל טיפת חלב".
 

לאחר מכן החלה דרום את הכימותרפיה. "אני שוכבת אחרי הטיפול, התינוקת בוכה ואני פשוט לא יכולה לקום כי הכל כואב", היא נזכרת. "אחרי הטיפולים הכימותרפיים עברתי כריתה ושחזור. השחזור לא הצליח, וזו הייתה תקופה של אשפוזים. כל שבוע הייתי במיון, כל שבוע מנסים לסגור לי את התפרים, כל פעם הם נפתחים. אני קוראת לזה המרוץ אחר הציצי. בסופו של דבר היו צריכים להוציא לי את השתל ולתת לגוף להחלים. בתקופה הזאת בעצם נשארתי עם שד אחד".  
 

איך היה לחיות עם שד אחד? 

"החיצוניות שלי מאוד חשובה לי, אבל דווקא בגלל זה ידעתי לתפוס את עצמי בידיים ולעשות הכל כדי שאוכל לצאת מהבית בצורה שלמה. התעסקתי המון באיך אני מתלבשת ואיך אני מטשטשת, כדי שאף אחד לא ירגיש. החלק הקשה הוא כשאת מול עצמך, עירומה במקלחת, וככה הגוף שלך נראה ואין מה לעשות. ככה גם הרגשתי עם הקרחת.

סרטן השד פוגע בכל דבר שקשור לנשיות שלנו, וצריך המון עבודה נפשית כדי להתמודד עם המצב הזה". דרום (35), בעלת רשת "יאנה פאשן" - אופנה לנשים המתמודדות עם סרטן השד, נשואה, אמא לשלושה ילדים מבנימינה, מציינת שהפתרון שלה למצבים קשים היה עשייה. 
 

"מה שהדאיג אותי באותה תקופה זה שעוד מעט מגיע הקיץ ואיך אני תופרת לעצמי ביקיני מתאים", היא מחייכת. "אף על פי שאני לא באה מהתחום,  התחלתי לעצב ביקיני לנשים כרותות שד שיש להן פרוטזה. ברגע שעשיתי את הדגם הראשון ממש בכיתי. אמרתי: 'הנה, אני יכולה ללכת עם ביקיני לים'. כך בעצם החלה להירקם אצלי תוכנית עסקית. גיליתי שבחו"ל יש חנויות מיוחדות לנשים שחלו בסרטן השד.

בינתיים נכנסתי לעוד הריון, וכשהילדה נולדה הינקתי אותה משד אחד. כשהיא הייתה בת שנתיים, עברתי ניתוח של כריתת השד הבריא ושחזור של שני השדיים באמצעות שרירי הגב. זה ניתוח מאוד קשה. הרגשתי בבית חולים עם רגל אחת בעולם הבא".
 

דרום, שהייתה אז מנהלת שיווק בנמל חיפה, החליטה לעזוב את העבודה ולפתוח את החנויות שעליהן חלמה. בשנת 2014 היא פתחה חנות בחיפה, והיום יש לה גם אחת בתל אביב. לפני שלושה חודשים היא ילדה את בנה השלישי, ובמהלך הלידה הוציאו לה את השחלות והחצוצרות.


מהי בעצם הבשורה בחנויות שלך?

"כל דבר קטן שהיה חסר לי הבאתי לחנות - גבות להדבקה, מטפחות צבעוניות, חזיות אופנתיות, פרוטזות שד, פרוטזות להשלמת סימטריה, בגדי ים. כל הנשים שעובדות בחנויות שלי חלו והחלימו. לקוחות מגיעות אלינו גם כדי לדבר ולחלוק. יש כאלה שלא מספרות לאף אחד שהן חולות, אבל אצלנו הן פתאום פורצות בבכי ומתפרקות".
 

את סיפורה האישי יצקה דרום לתוך הרצאה שהיא מעבירה בארגונים ובחברות. גם כדי להגביר את המודעות לגילוי מוקדם וגם כדי לדבר על נושאי סטיילינג. "כל אישה מתמודדת בצורה זו או אחרת עם דימוי גוף", היא אומרת, "ואני מראה איך דרך הבגדים והאופנה אנחנו יכולות לחייך וליהנות. אני גם מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן ובעמותת אחת מתשע ומנסה לתת כוח לנשים אחרות".


ומאיפה את שאבת כוח? 

"זה באופי שלי לא לוותר ולהיות אופטימית. החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על כעס ודיכאון. עצם זה שילדתי אחרי שחליתי מראה שיש חיים אחרי המחלה". 

  יאנה דרום. צילום: אסף קליגר




"זה היה נס, אלוהים כנראה מאוד אוהב אותי"





מירב מהלה, בת 42

"אחרי שאמא שלי סיפרה לי שיש לה במשפחה אילן יוחסין ענף בתחום הסרטן, הלכתי להיבדק. הייתי בת 36, ומבחינתי זו הייתה בדיקה שגרתית, כי לא הרגשתי כלום", מספרת מירב מהלה. "בבדיקה גילו גוש בשד והתברר שהוא מאוד אלים. אמרו לי שאין זמן למשחקים. ההודעה הזאת נפלה עלי כרעם ביום בהיר. הייתי בשוק. ברגע אחד החיים לגמרי התהפכו. כל התכנונים של בית, עבודה וילדים נעלמים ונכנסים ללופ של בדיקות ובירוקרטיה". 
 

למהלה (42) מאמנת כושר, נשואה, אמא לארבעה ילדים מחולון, היו שני ילדים בעת גילוי המחלה. "ציינתי בפני הרופאים שאני ממש רוצה עוד ילד והם הסבירו לי שהגעתי בדקה ה–90 ושחייבים להתחיל את הטיפולים כמה שיותר מהר", היא מספרת.

"חודש אחרי הגילוי כבר הייתי בטיפולים כימותרפיים. את מרגישה בתוך כאוס, לא מבינה מה הולך להיות, ואז נכנסים לרוטינה של טיפולים, שזה כמו טבלת ייאוש. היו ימים קשים וימים קשים פחות. כל המשפחה התגייסה ועזרה כדי שהבית ימשיך לתפקד וכדי שהילדים יהיו כמה שפחות מושפעים ממה שקורה". 
 

איך התמודדת עם תופעות הלוואי של הכימותרפיה?

"שבועיים אחרי הטיפול הראשון הלכתי בהמלצת הרופאים לעשות קרחת. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. הייתה לי רעמת תלתלים, הספר שם סדין על המראה, גילח את הראש, והדמעות התחילו לרדת. כל החיים הייתי מתאמנת, מכורה לספורט. גם במחלה, בימים הפחות קשים, הייתי הולכת לחדר כושר עם פיאה. אחרי הכימותרפיה עברתי כריתה חלקית בצד אחד והקרנות.

כיוון שנמצאתי נשאית של גן BRCA1, הרופאים המליצו על כריתה מניעתית, ואני לא רציתי. זה הלחיץ אותי מאוד. לכן החלטתי להשתתף במחקר שבו בעצם עושים הקרנות על שני השדיים (גם על השד הבריא) כדי למנוע את הישנות המחלה".
 

מהלה מספרת שהרופאים גם המליצו לה לכרות את השחלות, "אבל רציתי קודם להביא לעולם עוד ילד. אומנם זה היה נראה כמו פנטזיה, אבל אמרתי לרופאים שאנסה להיכנס להריון, ואם לא אצליח, אז עד גיל 40 אוציא את השחלות".
 

כשסיימת את הטיפולים התחלת בניסיונות להרות?

"במהלך הטיפולים המחזור שלי נעלם לשנה וחמישה חודשים, אבל החלום לעוד ילד לא נעלם. זה בער בי עוד לפני המחלה, ואחריה הרצון עוד יותר התעצם. הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. התחלתי לשקם את עצמי ואת הגוף שלי כדי להסדיר את המחזור. חייתי הכי בריא שאפשר, אכלתי הכי בריא, התאמנתי, ניסיתי לישון מספיק שעות, לא להתעצבן, עשיתי דיקור סיני פעם בשבוע. לאט–לאט התחזקתי וגם המחזור חזר. הייתי אז בת 38, והרופאים לא כל כך האמינו שאצליח להיכנס להריון באופן טבעי". 


המשכת להתעקש?

"המשכתי בדרך שלי עם אורח החיים הבריא. ניסיתי לתחזק את הגוף כמה שיותר טוב, ואכן הצלחתי להיכנס להריון. ולא רק שנכנסתי להריון, זה היה הריון טבעי עם תאומים. התחלתי לצחוק, לא האמנתי. ילדתי בן ובת באופן טבעי בלידה ארוכה ומתישה, חודשיים לפני גיל 40. זה היה נס, אלוהים כנראה מאוד אוהב אותי. הרי אף אחד לא האמין שבכלל אכנס להריון".
 

כשהילדים היו בני חצי שנה, מהלה הסירה את השחלות. "באותה תקופה עבדתי כמנהלת קשרי לקוחות", היא מספרת. אחרי הסרת השחלות החלטתי שהפרויקט הבא שלי הוא לעשות מה שאני באמת אוהבת. עזבתי את העבודה, נרשמתי ללימודי ספורט באוניברסיטת תל אביב, וגם סידרתי את החזה שהיה לא סימטרי. היום אני גם מאמנת כושר, גם עובדת בסטודיו C וגם מעבירה אימונים אישיים לנשים אחרי לידה ולנשים שעברו סרטן". 
 

לאחרונה החלה מהלה להתנדב בעמותת אחת מתשע, המסייעת לנשים חולות סרטן השד ולקרוביהן. "אני יודעת איזו תחושה קשה זו כשמקבלים את ההודעה", היא אומרת. "'מחר יהיה יותר טוב' - זה היה אחד המשפטים ששיננתי לעצמי גם בימים הקשים. מאוד חשוב לי להעביר את המסר שצריך לשמור על אופטימיות וגישה חיובית לאורך כל הדרך". 

מירב מהלה. צילום: אסף קליגר



"אמא התחילה לדפוק את הראש בקיר ואמרה: 'מה נתתי לך!'" 




יהודית דורנבוים, בת 50

"בגיל 45 אמא שלי גילתה שהיא חולה בסרטן השד. הייתי אז ילדונת בת 20, ומאותו רגע כל שנה הייתי במעקב", מספרת יהודית דורנבוים. כמו אצל אמה, כך גם אצלה הסרטן הופיע בדיוק בגיל 45. "ממש בסמיכות ליום הולדתי הגעתי לבדיקה. בבטן הרגשתי שדווקא השנה זה לא יהיה בסדר, והתחושות שלי אכן התאמתו", היא משחזרת. 
 

איך הגבת?

"השמיים לא נפלו עלי, כי כמו שהרגשתי בתוך תוכי שהפעם ימצאו גוש, ככה גם ידעתי שיהיה בסדר. זה היה ממש לפני פסח, והייתי אמורה לטוס עם הילדים לשבועיים לחו"ל. נותחתי, הוציאו את הגוש הממאיר, ויום וחצי אחרי הניתוח טסתי לחו"ל". דורנבוים (50), מעצבת פנים, נשואה, אמא לשלושה ילדים מחיפה, מספרת שאחרי שחזרה מחו"ל קיבלה את הבשורה הקשה שמדובר בגידול שמגיב רק לכימותרפיה. 
 

"אמרתי שאני לא עושה את זה, כי זכרתי את הכימותרפיה של אמא שלי, את ההקאות, את הקרחת. זה היה אצלי משהו מאוד מודחק שפתאום התפרץ", היא משחזרת. "עד אז לא סיפרתי לאמא שלי כלום כדי לא לצער אותה. כשאמרו לי שאצטרך כימותרפיה, לקחתי את אחותי והלכתי אליה. אמא שלי ז"ל, שנפטרה כעבור כמה שנים מסרטן השחלה, הייתה אלמנת צה"ל. היא התפלאה שפתאום הגענו אליה ככה, שתינו ביחד. ברגע שאמרתי לה שאני צריכה לעבור כימותרפיה, היא נעמדה, נתנה צרחה שעד היום מהדהדת אצלי, התחילה לדפוק את הראש בקיר ואמרה: 'מה אני נתתי לך!'". 
 

למרות החשש הרב, דורנבוים החלה כימותרפיה, ובמקביל ביצעה בדיקות גנטיות, שבהן התברר שהיא נשאית הגן BRCA1 ומצויה בסיכון גבוה לחלות בסרטן שד ובסרטן השחלה. "טיפולי הכימותרפיה היו זוועת עולם", היא מתארת. "הייתי מקבלת טיפול ואז זרוקה במיטה שבועיים. אפילו הציפורניים כואבות לך. זה היה או לבכות או לצחוק, ובחרתי לצחוק על עצמי, לצחוק על הפיאה. כשסיימתי את הכימותרפיה, האונקולוגית אמרה שמשום שאני נשאית היא ממליצה על כריתת שדיים. ואכן עשיתי כריתת שדיים ותוך כדי שחזור מהמם". 
 

איך הרגשת עם השדיים המשוחזרים?

"הרופא עשה לי אותם מאוד יפים, אבל את השחזור של הפטמות הייתי צריכה לעשות מאוחר יותר. עד אז היו לי פטמות מסיליקון שהייתי מדביקה. אבל כמו שצחקתי מהמחלה, צחקתי גם מזה. למשל, היה בוקר שהתעוררתי ומצאתי את הפטמה בטבור. או שיום אחד נפלה הפטמה ובעלי אמר: 'אוי, נפלה לך הפטמה'. כיום יש לי כבר ציצים כאילו להתעלף". 
 

איך המשפחה תפקדה בזמן שחלית?

"באותה תקופה הבת הבכורה שלי ניצן, שאף תרמה כמה שנים לאחר מכן מח עצם לאישה חולת סרטן, בדיוק סיימה צבא. שני הילדים הנוספים שלי, שהיו אז מתבגרים, קיבלו את זה מאוד קשה. הילדה, שהייתה אז בת 16, התביישה להביא חברים, כי הייתי קירחת. היא הסתגרה ולא הסכימה לדבר על זה. הבן היה אז בגיל 14 ופשוט התפרק לגמרי. בעלי היה העוגן שלי. לא אשכח שהייתי נפוחה מסטרואידים, קירחת, והוא אמר לי: 'את כל כך יפה'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אתה עיוור ומטומטם'".
 

עד כמה הסרטן שינה את חייך?

"זה כמו לחשב מסלול מחדש, כמו לעשות ריסטרט למחשב. תמיד הייתי מציבה את הילדים לפני, ובעקבות המחלה אמרתי: 'זהו, עכשיו תורי, עכשיו הזמן שלי'. התחלתי לעשות דברים למען עצמי. גם כל ההסתכלות שלי על החיים היא אחרת כיום. אני כמעט לא מתרגזת, מאוד קשה להוציא אותי מהכלים. היום יש לי פרופורציות בחיים".
 

הרצון של דורנבוים להקדיש זמן לעצמה התבטא בין היתר בכך שעזבה את עבודתה כמנהלת מרפאות העיניים של בעלה ופנתה ללימודי עיצוב פנים. בימים אלה היא נרשמה ללימודי הדרכת פילאטיס ומכשירים. דורנבוים מציינת ש"בסופו של דבר אפשר לומר שהסרטן היה מעין מתנה עבורי. אחרי שהחלמתי השליחות שלי היא להגיד לנשים: 'תלכו להיבדק, גילוי מוקדם מציל חיים'. אני חושבת שבאופטימיות שלי ובחיוך שלי אני נותנת לאנשים הרבה כוח ומעבירה את המסר שלא חייבים למות מסרטן. אני מדברת על הנושא באופן פתוח וגם מראה את הציצים שלי. יש חיים אחרי הסרטן". 


יהודית דורנבוים. צילום: אסף קליגר 



"היום אני הרבה יותר מאושרת, עם כל הקושי והאתגרים שעברתי" 





עינת ברדיצ'בסקי–כהן, בת 45

"במרץ 2015 אחרי מקלחת הרגשתי גוש בשד. לא חששתי, לא חשבתי שזה משהו רציני, כי אין אצלנו היסטוריה משפחתית של סרטן ולא הייתי בקבוצת סיכון", מספרת עינת ברדיצ'בסקי–כהן. "הייתי די רגועה, אבל קבעתי תור לכירורגית במחשבה שאני מסמנת וי וממשיכה. לאחר הבדיקה נשלחתי לאולטרה־סאונד ושם ראו שני גושים. הרופאה אמרה: 'זה נראה לא טוב'".
 

מה הרגשת באותו רגע?

"התחלתי לבכות. שכבתי במיטה עם הידיים למעלה, והרופאה אומרת לי: 'למה את בוכה? ראיתי גם נשים 20–30 שנים אחרי זה'. על המקום לקחו ביופסיה וקיבלתי את הבשורה שזה סרטן השד". 

ברדיצ'בסקי–כהן (45), מנהלת מערכת בחברת תקשורת, גרושה, אמא לשלושה ילדים ממודיעין, מספרת ש"בהתחלה את נמצאת בהישרדות, אבל תוך כדי חשבתי הרבה והיה לי ברור מאוד מאיפה זה הגיע. אורח החיים שלי היה לחוץ, הרבה פעמים ויתרתי על עצמי. קודם כל היו אצלי הילדים, הבעל, המשפחה. הסרטן הזה גרם לי להבין שאין ברירה ואני חייבת לשים עצמי במקום הראשון אם אני רוצה להחלים".

"הסרטן בא להגיד לי משהו, עכשיו יש לי הזדמנות לעצור ולחשב מסלול מחדש. טיפלתי בעצמי בדרכים מגוונות: קואוצ'ינג, דיקור, סדנת הילינג, שיניתי את התזונה שלי, הבנתי שאני חייבת להוריד לחץ, לשחרר קצת שליטה", היא מוסיפה. 
 

היא עברה חמישה חודשי כימותרפיה, שלושה ניתוחים, סדרה של 36 הקרנות וטיפול ביולוגי. לדבריה, "התקופה של הכימותרפיה הייתה הכי מאתגרת, כי פתאום את מרגישה כמו סמרטוט. תופעות הלוואי היו מאוד קשות. מעבר לשיער שנושר, הטעמים משתנים, העצמות כואבות, כל איבר בגוף הושפע מהכימותרפיה. גם עבדתי לאורך כל תקופת הטיפולים. בכימותרפיה הקשה הייתי שבוע בבית ושבוע בעבודה. מאוד היה חשוב לי לשמור על השגרה כמה שאפשר. במקביל הייתה גם בת מצווה לבת שלי, והיה חשוב לי שהיא לא תאבד את החגיגה בגללי". 
 

במהלך הטיפולים הבינה ברדיצ'בסקי–כהן שחלק מהשינויים שהיא חייבת לעשות הם גם בתחום הזוגי. "הבנתי שאני ובעלי צריכים להיפרד ופתחנו בהליך גירושים באמצע הטיפולים", היא מספרת.

עינת ברדיצ'בסקי-כהן. צילום: אסף קליגר
 

זו החלטה מאוד מורכבת. 

"הבנתי שחלק מתהליך ההחלמה חייב להיות גם גירושים. היום כשאני מסתכלת על זה בדיעבד, גם אני אומרת איך העזתי, אבל ידעתי שאני שלמה עם הדרך שלי ושאמצא את הכוחות להתמודד. הרגשתי שזה אחד השינויים שאני חייבת לעשות כדי להמשיך הלאה. נפרדנו כשעדיין הייתי בטיפולים". 


איך התמודדת עם הפרידה? 

"נכון שזה לא קל, אבל זה אפשרי. יש לי תמיכה מאוד גדולה של המשפחה וגם מהרבה חברים טובים שמקיפים אותי. בשנתיים האלה גם למדתי לקבל עזרה, מה שלא ידעתי לעשות קודם". ברדיצ'בסקי–כהן מספרת שמעולם לא ניסתה להסתיר את העובדה שחלתה. "כשגיליתי שחליתי, אספתי את הבנות בעבודה וסיפרתי לכולן", היא אומרת. "גם בפייסבוק התחלתי לכתוב על המסע שאני עוברת. היום אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי לפני הסרטן, עם כל הקושי ועם כל האתגרים שהיו". 
 

בימים אלה היא החלה להרצות בעמותות שונות, בחוגי בית ובמקומות עבודה על יציאה ממשברים. "לשמחתי, אני לא נשאית, ולא הייתי צריכה לעבור כריתה מלאה", היא אומרת. "עברתי כריתה חלקית ושחזור, ואני מרגישה מאוד נוח ומאוד בטוחה בעצמי. היום אני גם הרבה יותר שלווה ושמחה ממה שהייתי קודם. עבורי הסרטן היה שעון מעורר שאמר לי: 'יש לך פה הזדמנות, צאי לדרך חדשה'".