כשחלדיה אבו קמיר (52), נשואה ואם לשניים מחיפה, החלה להרגיש גוש קטן באחד משדיה לפני יותר מעשור, היא לא ייחסה לו חשיבות, וכך גם במהלך חמש השנים שלאחר מכן, שבמהלכן חשה שהגוש הולך וגדל. “אם היו מדברים איתי ואומרים ‘יש לך גוש’, הייתי הולכת ונבדקת בלי לחשוב פעמיים כי הייתי שומעת שמדברים על זה”, היא מספרת.
חוט מקשר עובר בין סיפורה של אבו קמיר לזה של ניבאל מענא (49) ממג’ד אל־כרום, אם לחמישה ילדים וסבתא לתאומות, שאובחנה בסרטן השד בגיל 40. “אני גיליתי לבד את המחלה”, היא מספרת. “הרגשתי משהו כמו כדור קטן־קטן בשד, הלכתי לרופאת נשים, היא הפנתה אותי לכירורגיה. הייתי רק בת 40, אז לא הייתי זכאית לממוגרפיה, אפילו לא ידעתי על משהו כזה. עשיתי הכל לבד, קבעתי את התורים, ממוגרפיה ואולטרסאונד, ורק אז אמרתי לרופא המשפחה שלי”.
עם זאת, חלאג’ מסרבת לקרוא לכך בושה. “זו לא בושה, אלא שתיקה”, היא אומרת. “יש נשים שלא רוצות לדבר על זה ומשאירות את זה לעצמן, בגלל מה שכרוך בכך. זה המידע הפרטי של אותה אישה, והיא לא רוצה שאנשים אחרים ידעו מה היא עוברת”.
“במה שקורה במגזר הערבי יש דמיון מאוד גדול לנשות המגזר החרדי”, מוסיפה רצין. “זה מבוסס בעיקר על כך שמדובר בחברות יותר מסורתיות. למשל, גם בחברה הערבית וגם בחברה החרדית יש את עניין השידוך - לא רוצים שיידעו שמישהו חולה במשפחה כדי שזה לא יפגע בשידוך. יש גם פחות נטייה בשתי החברות ללכת לשירות פסיכולוגי. אלו הן גם חברות שבהן הנשים הן ה־Care Givers של כל המשפחה. למרות שהאישה היא זו שדואגת לכולם, היא תמיד מדורגת במקום האחרון, ויש לזה השלכות. אנחנו רואים הרבה פעמים במגזר הערבי וגם בחרדי שיש אחוז נבדקות מאוד נמוך”.
התרעות פיקוד העורף