"קוראים לי מיכל מלמד־כהן, ואני אופטימית חסרת תקנה”, כך פתחה מלמד־כהן כל הרצאה שלה בעשור האחרון. שלשום, מי שהפכה לסמל לתקווה עבור נשים רבות שחלו בסרטן השד ונלחמה עבורן בכנסת ובחברות התרופות, נפטרה בגיל 47 לאחר 12 שנים של מאבק במחלה בעקבות גרורות הסרטן שפשטו בגופה.

“מרגע הגילוי מיכל הבינה שכניעה היא לא אופציה”, מספרת כעת אחותה קארן מלמד־כהן. “היא ישבה מול רופאה שאמרה לה: ‘את לא תצאי מזה’, והיא קמה ואמרה לה ‘תודה רבה’ וטרקה בפניה את הדלת. שם טבעה את המונח ‘אח”ת’ – אופטימית חסרת תקנה”.

מלמד־כהן חלתה בסרטן השד ב־2007, והרופאים העניקו לה כמה חודשים לחיות. יום הגילוי עצמו היה אחד הקשים שאחותה קארן זוכרת. שתיהן עבדו אז כברוקריות בבורסת היהלומים. "אני הייתי בהריון שני וחזרנו בטרמפ עם חבר לעבודה ולא הפסקנו לצחוק באותו יום", מספרת קארן. "בדיעבד הסתבר שתוך כדי הצחוקים היא פספסה שיחה מהרופא שלה שניסה לבשר לה את הבשורה הקשה. הביופסיה שלה חזרה, והוא השאיר הודעה במשיבון בבית לאחר שלא תפס אותה. במקביל גם התקשר לבעלה. היא הבינה מיד כשהגענו הביתה. היום המצחיק הזה התהפך. בהמשך כבר הראתה בדיקת ה־MRI שהסרטן גרורתי ומפושט באחת החוליות בגב".





את מחלת הסרטן שבה חלתה מלמד־כהן לא ניתן היה לגלות בבדיקת ממוגרפיה או בבדיקת אולטרסאונד רגילה, והיה חשוב לה מאוד להדגיש את העובדה הזאת; שאיש לא יעלה על דעתו שבגלל הזנחה וגילוי מאוחר היא חלתה. "היא הייתה מתרגזת אם היו מעירים לה על גילוי מאוחר", מספרת חברתה הקרובה והאחות האונקולוגית שליוותה אותה, קרן ארפי. "היא עשתה בדיקות כל הזמן, אבל היא שייכת לשני אחוזים של מקרי סרטן נדיר שלא ניתן לאבחן בבדיקות שד, ואין להם עדות בחזה. היא תמיד חזרה ואמרה שאסור לכעוס ולהאשים נשים שלא הגיעו לגילוי מוקדם, כי אין לדעת את כל הסיפור לגבי כל אחת".

צוואה רוחנית

מלמד־כהן התגוררה עם בעלה נדב ושלושת ילדיה ביישוב רעות. עם גילוי המחלה המשיכה לעבוד כשנה, ולאחר מכן למדה קוסמטיקה ואיפור. בהמשך השלימה את התואר הראשון שלה בכלכלה ותואר שני בלימודי משפחה וקואצ'ינג.

את גילוי מחלתה החליטה מלמד־כהן לתעל לטובת תמיכה בנשים אחרות החולות במחלה. עד מהרה היא הפכה לדמות נערצת עבורן, העבירה שלל הרצאות וסדנאות על המחלה ועל דרכי ההתמודדות איתה, הוציאה מסעות נשים בארץ ובחו"ל, ניהלה בשותפות קבוצת פייסבוק בשם "גמאני" שמעניקה לחולות במחלה עזרה והכוונה, נאבקה להכניס תרופות מצילות חיים לסל התרופות, פעלה מול ועדות הכנסת השונות, התנהלה מול חברות תרופות, תרמה מזמנה לעמותות בתחום המאבק בסרטן השד, וכל הזמן עברה בעצמה תופת של כאבים, טיפולים, כימותרפיה ונגעים חדשים שהתפשטו בגופה.

"מיכל ידעה להבחין בין הנפש והגוף, והיא שלטה בגוף שלה אף שכאבה מאוד", מספרת קארן. "כל חייה ידעה לעשות מלימון לימונדה, וזו הייתה דרך החיים שלה. לאחר הגילוי היא ישבה ואמרה: 'אוקיי, אז אני חולה, עכשיו בואו נראה איך ממנפים את זה', ונכנסה לטיפולים חדשניים, נכחה בכנסים, השתתפה במחקר רפואי, וביחד עם אמא שלי הן הגיעו לכל בתי החולים הכי מתמחים בארץ ובעולם. היא גם אימנה משפחות איך להתמודד עם מחלת הסרטן של אחד מבני המשפחה, ואז עברה לאימון זוגות. היא תיווכה בין נשים שהחלימו לכאלה הזקוקות לתרופות והגיעה עד אליהן כדי לתת מזור".

"מיכל גם דאגה לליווי של נשים לקראת סוף חייהן", אומרת ארפי. "הסברנו להן איך מתכוננים למוות, איך מדברים עם הילדים וכו'. אבל ההתכוננות שלה למוות של עצמה הייתה יחסית מאוחרת. היא השאירה צוואות רוחניות לכל אורך המחלה, כולל הנחיות מדויקות ללוויה שלה: ביקשה מוזיקה ומקום פסטורלי, והיה חשוב לה עוד בחייה לשמוע מה אנשים חושבים עליה. אבל את זה לא הספקנו לממש עם כולם, לצערי".



לדברי ארפי, עיקר הקושי של מלמד־כהן להיערך לפרידה היה מחויבותה לאופטימיות. "את מה שאמרה לילדיה ומשפחתה נשמור לה", אומרת ארפי, "אבל היא שידרה שחייבים להמשיך. כשהילד הגדול שאל אם לצאת למחנה קיץ, אז עונים לו: 'ומה אמא שלך הייתה אומרת?' והוא מיד מבין ויוצא.

"ההומור שלה שולב בציניות ובהומור שחור, ועפנו עליו לפעמים יותר מדי", מספרת קארן. "היא הייתה צוחקת מהכל, גם מהמחלה. למשל כשראינו עמדת אדי הייתה מסננת הערה: 'מה יש לי לתרום להם'. ליד מכשיר סריקה בקניון, שנחשב מסרטן, אמרה תמיד: 'נו, באמת'. היא מעולם לא התלוננה על כאב או בכתה שכואב לה".

יעל לוי אוחיון, חברתה של מלמד־כהן ומנהלת נוספת בקבוצת "גמאני", הכירה אותה לפני שש שנים כשהיא עצמה חלתה בסרטן השד. "הכרתי אותה יומיים לאחר גילוי המחלה שלי ומצאתי כותל", היא מספרת. "היא תמיד ידעה לומר את הדבר הנכון. ידעה להזכיר לי מי אני ולסחוף אותי אחריה כי ממשיכים ואין אופציה אחרת. כי אם היא יכולה להמשיך, אז מי אני? אין לי זכות להתבכיין".

בינתיים לוי אוחיון הצליחה להחלים. "היא האמינה שתוכל להמשיך לחיות לצד המחלה והייתה אופטימית חסרת תקנה, כפי שכינתה את עצמה בצדק רב", היא מספרת. "אם היא לא הייתה מאמינה שתחיה, לא הייתה לומדת שני תארים, ואם יכלה, הייתה ממשיכה גם לדוקטורט. היא הייתה ריאלית וידעה בדיוק מה המצב, אבל כל הזמן הייתה בה אופטימיות בלתי מפוענחת".

בעקבות גרורה שהתפשטה לריאתה, מלמד־כהן התקשתה לנשום. "בחודשים האחרונים היה לה ממש קשה", מספרת לוי אוחיון. "היא חיכתה כבר לשאיבה מהריאה כדי שתוכל לחזור ולנשום עוד נשימה. כל נשימה הייתה חשובה מבחינתה. אתמול הבית שלי היה מלא בנשות 'גמאני'. הרגשנו כל כך עטופות כמו שרק מיכל יודעת לסדר את זה. זו אישה שנגעה בכולם והכי הגיע לה לחיות".

הסוד שלה

אחד המיזמים שמלמד־כהן הייתה שותפה להקמתו היה "אמהות עם מהות": מסע של נשים יהודיות מהארץ ומחו"ל בעקבות מורשת, אמהות וערכים. אחד השותפים שלה למיזם הוא הרב שימי קאופמן, יהודי אמריקאי חרדי המתגורר בירושלים. "מיכל הבינה שיש כל כך הרבה דברים יפים במורשת ישראל שאפשר ליהנות מהם, ויהדות זה לא רק הכל או לא כלום", מספר הרב קאופמן. "פגשתי מולי אישה חילונית מיוחדת שרוצה לעשות טוב לאמהות בישראל. היא הייתה הפנים שלנו. הרוח הגבית, המגייסת. היא הייתה מאוד חולה, אבל לא הגשמנו שום חלום בלעדיה. היינו חברים אמיתיים ודיברנו על הכל. נקודת החיבור הייתה במהות ובהתמקדות בפנימיות האדם ולא בחיצוניות. מעולם לא התווכחנו פוליטית, והכל התנהל תוך כבוד ומיקוד אמיתי, וזה היה הסוד של מיכל. היכולת שלה להתחבר לכל כך הרבה אנשים מגוונים שונים של החיים".

אחד החלומות של מלמד־כהן התגשם ממש יום לאחר מותה, עם צאתו של מסע ראשון מסוגו של אמהות ובנות ישראליות לרגל בת מצווה. "בימים האחרונים היא אמרה לי: 'חייתי חיים מצוינים, היה לי טוב ואני לא רוצה למות'", מספרת ארפי. "אבל אם אני צריכה למות, אז אני מקבלת. ואני יודעת שאתם שומרים עלי".