את הטור הזה הייתי שמחה לפתוח בציטוט של סבתא שלי, סבתא מרוסיה ז”ל, שאמרה לי כשהייתי קטנה: “כשמשהו טורד את מנוחתך, תכתבי אותו”. הייתי שמחה, אבל היא לא אמרה את זה. כי סבתא מרוסיה הייתה עסוקה בהישרדות. מאז הייתה פעוטה שנמלטה מהבולשביקים ונקברה בשלג, ועד יומה האחרון בארץ ישראל. בכל פעם שנראה היה שמשהו מסתדר, החיים דפקו לה לום בראש. היא לא אמרה את המשפט הזה, אבל היא אמרה לי הרבה דברים אחרים שמלווים אותי. השניים העיקריים שמהדהדים לי בימים האחרונים והסוערים הם: “הכל עובר, ומה שלא עובר – מתרגלים אליו”, ו”מה שלא עושה הראש, עושות הרגליים”. די ברור, לא?



בקשר למשפט הראשון: אני ממש לא רוצה שהילדים שלנו יתרגלו לחיים כפי שהם עכשיו. אני מוצאת את עצמי מבועתת. אני, האבן הירושלמית שבנויה פה נדבך על נדבך, מוצאת את עצמי מהססת: האם לשלוח את הילדים לפלאפל או לקונדיטוריה שליד הבית או לא? הרי כשמדברים על מצב ביטחוני רעוע, הפחד העיקרי הוא לא באמת מפני איום גרעיני. עם יד על הלב, אם יתממש האיום הגרעיני, הוא יוריד את כולנו, ואז אין דאגות ממילא. חבל, עצוב, טרגי, אבל אין דאגות. הפחד האמיתי, אצלי לפחות, הוא מפני איום גרילה, כי אי אפשר לדעת מי יהיה שטוף השנאה הבא שישלוף סכין ויטבח באדם הראשון שנקרה בדרכו. השנאה עיוורת הרי.



בשבוע שעבר נסעתי עם נהג מונית ערבי ליד גן העצמאות בירושלים, מטרים ספורים מהמקום שבו מוקם עכשיו מוזיאון הסובלנות. הכביש צר מאוד. “חביבתי”, הוא אמר, “אני לא יוצא לעבוד בימים מסוכנים. לא יודע מאיפה זה יבוא עלי, ויש לי ילדים קטנים להאכיל בבית. אם יקרה לי משהו, מה הם יעשו?” מולנו נסע רכב עם כמה צעירים. נהג המונית עצר כדי לתכנן את המעבר בכביש הצר. “יא זבל! כלום אתם לא יודעים חוץ מלזרוק אבנים!” צעק עליו זה שישב ליד ההגה. “למה זה היה טוב?” צעקתי אליו בחזרה. לא ענה. גם נהג המונית בלע את הלשון.



הסאבטקסט ברור. אני לא באמת צריכה להסביר. המשפט המיותר הזה, שמעיד בעיקר על תחושת אדנות מהולה בתסכול, ולא פחות מזה על טיפשות ושנאה, מתחבר למשפט השני של סבתא שלי, שראו זה פלא, אני מצטטת בפני ילדיי: “מה שלא עושה הראש, עושות הרגליים”. כי סבתא שלי התכוונה לקחת את כל המשפטים החכמים של האנושות ולחבר אותם יחד, כדי שנבין שכל דבר שקורה גורר אחריו שרשרת התרחשויות. אם לא נעצור אותו באמצעות המחשבה, נמצא את עצמנו מכתתים רגליים בחצץ, ואולי גם במלחמה הבאה: “סוף מעשה במחשבה תחילה”, “חיים ומוות ביד הלשון” ו”איזהו חכם – הכובש את יצרו”.



אין שום דבר טבעי בזה שהלימודים מושבתים בירושלים כי אין מספיק אבטחה. אין שום דבר טבעי בזה שיש אבטחה. אין שום דבר טבעי בזה שאנחנו לא יכולים לתת לילדים שלנו להסתובב חופשי ברחובות.



סבתא שלי לא אמרה לי “כשמשהו טורד את מנוחתך, תכתבי אותו”, כי היא הייתה עסוקה בהישרדות. אני כן אומרת את זה לילדים שלי, ומגלה לזוועתי שגם ארבעה דורות אחרי, הם עסוקים בהישרדות.



עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 11)



אני מודה שרק כשאמא שלי הגיעה לכיתה שלי והקריאה פרק מתוך “הנסיך הקטן”, התחלתי להבין כמה הספר הזה חכם ומתוחכם. הכי יפה לראות שאיש מבוגר (הסופר אנטואן דה סנט־אכזופרי) מצליח להסתכל על העולם דרך עיניים של ילד סקרן (הנסיך), וכמו שאמא אומרת: “אדם שהראייה שלו לא התקלקלה בגלל ראייה של מבוגרים”. עכשיו הגיע תור ספר הצביעה לילדים, עם האיורים המקוריים מ”הנסיך הקטן”. יש מלא ספרי צביעה בזמן האחרון, ויש בטח כמה הורים מאוד מאושרים מזה שהילדים שלהם זזים מהמחשב קצת בשביל לצבוע ציורים בחוברות כמו שהיה פעם. 


"צייר לי כבשה", ספר צביעה לילדים על פי “הנסיך הקטן", עם איוריו המקוריים של אנטואן דה סנט־אכזופרי,


הוצאת כנרת, 69 שקלים


כמו פעם. "צייר לי כבשה"

המלצת תרבות



ביום חמישי הקרוב יערוך מוזיאון הרצל של ההסתדרות הציונית העולמית סיור המשחזר את מסעו ההיסטורי של בנימין זאב הרצל באוקטובר 1898 בארץ ישראל. הסיור - בהדרכתו של מדריך הטיולים אוריאל פיינרמן - יעבור במקווה ישראל, בראשון לציון ובירושלים, תוך אזכור האישים והחוויות. נכון, זה נופל על יום לימודים, אבל לילדים מגיל עשר זאת הזדמנות טובה לראות מה נשאר מהחלומות הגדולים בספרו “מדינת היהודים”, ומהמשפט “אנחנו נתאמץ להרבות את אושרם המוסרי של כל בנינו, כזקן, כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכוח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות”.


יום חמישי, 15.10, 7:30, 17:30, הסיור ייצא מהר הרצל. אפשר גם להצטרף אל חלקו ולהגיע עצמאית לכל אחת מהנקודות. מחיר ליחיד: 95 שקלים, מחיר לזוג: 170 שקלים. לתיאומים: 6321515־02 

 מסע היסטורי. הרצל, 1898. 
צילום: הארכיון הציוני המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית