“כריכים יש?”
“יש!”
“מים יש?”
“יש!”
“תרסיס פלפל יש?”
“אמא, תירגעי. יש”.
“פרוק, בדוק ונצור?”
“פרוק, בדוק ונצור. אפשר ללכת?”
“משוחררים”.
תכירו את מסדר הבוקר של הימים האחרונים בבית משפחת ויץ. תגידו: “שוב באה זאת על ראשנו עם המצב”, ואתם צודקים. אני רוצה לכתוב על כל מיני דברים, אבל כמו זבוב טורדני, המצב יושב לי בתוך האוזן התיכונה ומפר את האיזון.
אמא יוצאת לסופר. היא מרגישה את השליחות מפעמת בה, לפחות כמו אלה במשוריינים שהיו בשיירות להר הצופים ב־48’. האדמה בוערת. או שאולי נדמה לה?
פעם, כשחיפשנו לקנות את הדירה הראשונה שלנו, כיתתנו רגליים בין שכונה לשכונה בעיר. כמה שראינו יותר דירות, ככה רצינו אותן פחות. בסוף מצאנו דירה נחמדה. נחמדה, לא יותר. היה צריך רק דבר אחד קטן שיכריע את הכף לכאן או לכאן. אז קפצתי לסופרמרקט השכונתי והבנתי: בעגלות הקניות בסופר או במכולת של השכונה תמיד שוכנת האמת. שם, בין המדפים, למדתי על סכסוכי שכנים, על גן השעשועים ועל מה שקורה בבית הספר השכונתי. החלטתי שהדירה הזאת לא בשבילנו. למה נזכרתי? עברו למערכה הבאה.
“את יכולה להביא לי בבקשה נייר מגבת? אני אנגב”, אני מבקשת מהגברת של הגבינות, רוכנת אל כתם הביצה שהתחפשה ואל השלולית הוורודה. עושה תנועה מיומנת של ניקוי, אפילו שאני גברת רמת מעלה, ומחייכת אל הגברת הנכבדת ממשוואה במעלה שלישית.
עכשיו זה אני והאישה של הגבינות. יש רק דבר אחד יותר מסריח מהגבינה הכחולה שהיא חותכת. המצב.
התרעות פיקוד העורף