אישה אחת, לא מכאן, עמדה השבוע מול שני הילדים המתבגרים שלה. היא הסתכלה על שני האפרוחים לשעבר שגדלו להיות תרנגולי קרבות, רקעה ברגליה, ספקה ידיים ואמרה: "זהו. שברתם אותי. אני מחפשת משפחה אומנת".

"תתביישי לך", אמרה לה אחותה כשבאה להתנחם על כתפה. "את זבל של אמא".

"אני לא זבל של אמא", אמרה לה האישה ההיא, זו שלא מכאן. "לא תמיד קל להיות אמא. בכלל, די עם הסיפורים האלה של אהבה ללא תנאי. ואת יודעת מה? אם עוד מישהי תגיד לי שחופשת הלידה הייתה התקופה היפה בחייה, אני מקיאה".

"משפחה אומנת? משפחה אומנת?" רשפה אחותה המוערכת בבוז, "לא ידעתי שאת כזו תבוסתנית. אני ממש מאוכזבת. לא ככה מתנהגות אמהות".

והאישה הזאת רק רצתה לומר שהיא מחפשת משפחה אומנת לעצמה. לה. לפחות עד שגיל ההתבגרות יעזוב את הבית, והילד יחזור להיות מה שהוא היה בעבר. משפחות אומנות מתבקשות ליצור קשר. בישול אוהב וניקיון מופתי מובטחים. בינתיים, עד שתימצא לה מסגרת הולמת, היא מזמזמת לעצמה את שיר הקומפוסט, שמילותיו מתחילות ב"אני זבל", ממשיכות ב"אני זבל", ומסתיימות ב"אני זבלה".

אל תיבת הדואר של אותה אישה הגיע השבוע כמו מתנה מאלוהים ספר בשם "הורות ללא מסכות – מה שלא מספרים לנו על גידול ילדים" (הוצאת מטר). על הספר חתומות ד"ר דריה מעוז ודבש ניב, והוא מקיים את ההבטחה שמופיעה על כריכתו האחורית: "הורות ללא מסכות קוראת תיגר על קשר השתיקה האופף את הקשיים והרגשות המעורבים, אך הנורמליים והטבעיים, שמתעוררים אצל הורים כלפי ילדיהם. הספר מאיר את הצדדים האפלים והסודות הקטנים של משפחות רבות: קנאת הורים, העדפת אחד האחים על פני האחר, הקשר הסימביוטי והמעין־זוגי שיוצרים אבות ואמהות עם בנם או בתם, וגם האכזבה, התסכול והמרירות שהם לעתים קרובות מנת חלקם של ההורים". למה? כי "מאז פרויד יש לגיטימציה להתחשבן עם ההורים, לכעוס עליהם ולבלות שעות אצל פסיכולוגים בניסיון להבין במה הזיקו לנו. אבל בו בזמן חל איסור חברתי לחוש כך כלפי ילדינו – הם הפכו לפרה קדושה בתרבות המערבית והישראלית, ומרגע שנולדו אנו מצווים לעטות מסכה מושלמת ולהביע תמיד סיפוק, גאווה ואהבה ללא תנאי".

כמו אצל חב"דניקים שמציעים לפתוח את "אגרות הקודש" בצוק העתים כי מדפיהם תזנק עליכם התשובה, כך כאן. נדמה לי שאין כמעט נושא שקשור בהורות שהשתיים לא נגעו בו בהתבסס על מחקרים, ראיונות אישיים ונבירה במרחבי הרשת.

והאישה ההיא, מהמערכה הראשונה, מאוד אוהבת את הילדים שלה. מאוד מאוד. ילדים, היא יודעת, הם לא יצורים סטביליים. הם משתנים, ואנחנו משתנים איתם. היא לא רוצה יותר להסתיר מפניהם את הרגעים שלא טוב לה, או לעשות הצגה ש"הכל בסדר", כי לא תמיד הכל בסדר. ואם היא רוצה שהם יגדלו להיות אנשים טובים, הם צריכים לדעת שגם לאמא יש נקודות תורפה.

עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (בן 11)

בהתחלה היו במקרר ארבע טבלאות שוקולד פרה: האחד עם מילוי קרם בטעם בננה ספליט עם שברי עוגיות. השני עם מילוי אלפחורס ושברי עוגיות, השלישי בטעם טופי קרמל עם שברי עוגיות והרביעי מריר עם קרם טירמיסו עם שברי עוגיות. כשאני כותב "בהתחלה" זה אומר בתשע בבוקר ביום שישי. בעשר כבר לא היה כלום במקרר, ואני באמת לא יודע מי חיסל את כל השוקולד הזה (אני מכחיש כל קשר). אמא תמיד אומרת שאין כמו שוקולד פרה של פעם, ואני חושב שהיא יכולה להמשיך להגיד. זה כל כך טעים, שאני מוכן אפילו להפסיק להשמיץ את עוגיות האלפחורס, שתמיד נראו לי די מיותרות, והיום אני מאוהב.

שוקולד פרה בטעמים. צילום: יח"צ

המלצת תרבות

אלו אותי השבוע אם אני חיה בארץ אחרת, וכיצד אני מעזה להמליץ על אירועי תרבות. אז כן, אני ירושלמית, והנה המלצה להורים שרוצים פעילות תרבותית פנים ביתית: ב"משתלת הסוכה – בית ירוק" בכפר אז"ר מציעים מארזים של עשר שקיות של זרעים שונים לגידול ירקות (בצל, חסה ירוקה, מלפפון, עגבנייה, שרי, פלפל חריף ומתוק, צנוניות, גזר וקישוא), תבלינים (בזיליקום, כוסברה, מיקס חרדלים, פטרוזיליה, רוקט, תימין, מרווה, עירית, שמיר ומליסה) או מיקס פרחים (מדלפיניום ועד כובע הנזיר) לזריעה בגינה או באדנית. לכל מארז מצורפים שלטי סימון שימוקמו בראש הערוגה או האדנית, ואין יותר כיף מלראות יחד מה גדל, תוך כמה זמן, ואיך. אם ככה ימשיכו הגורמים הרלוונטיים להתעלל בחקלאות שלנו, ייראה שריד ארכיאולוגי לחקלאות המפוארת שהייתה פה.

מחיר: 39 שקלים, להשיג ב"משתלת הסוכה – בית ירוק" או בדף הפייסבוק של המשתלה.

זרעים לגידול תבלינים. צילום: יח"צ

אהבה עם תנאי: האפרוחים שלנו גדלים להיות תרנגולי קרבות

ילדים הם לא יצורים סטביליים. הם משתנים, ואנחנו משתנים איתם. אם רוצים שהם יגדלו להיות אנשים טובים, עליהם לדעת שגם לאמא יש נקודות תורפה