אמא אחת, ארבע חוויות ישראליות:



1. בחייה של כל אם בישראל מגיע יום שבו היא מתבוננת במרקע, מזהה את הלכלוך הניבט אליה, לוקחת פראמין, מצביעה על היושבים בכנסת ואומרת לילדיה: “רואים? יום אחד, בני, כל זה יהיה שלכם”. בסוף השבוע שעבר אושר תקציב המדינה לשנת 2016 ובו סכום עתק שיוקדש ל”חיזוק הזהות היהודית”. אני יהודייה מאוד, ולפיכך אני משיאה תרומה דלה לחיזוק הזהות היהודית שלכם, היושבים בכנסת: ר”ל, כמו שאומרים חכמינו, זהות יהודית היא דאגה לחלש, דאגה לרווחתם של זקניך, קבלת הגר אשר בשעריך, כמובן קדושת החיים והכי טוב, אם כבר זהות יהודית, לסיים בציטוט, שהוא בעיני מהיפים שהיהדות מציעה, ומקורו במדרש קהלת רבא; הציטוט הזה מתאר את המפגש בין אדם הראשון לאל, וכך אומר אלוהים לאדם: “מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך”. בבקשה שמישהו יעצור אותם, כי הקלקול הזה נוגס לנו בכל תא ותא.




2. חבר טוב שלנו שבר את האצבע. ליתר דיוק, היא נתלשה לו. הוא ביקש מבתו החכמה בת ה־10 להמתין על הקו, עד שיענו לו במוקד לזימון תורים במרכז רפואי שפעם היה מפואר ועכשיו נשארו ממנו רסיסים. כשסוף־סוף ענו מעברו השני של הקו, הבין שאין תורים למומחה לכף יד. “מה זה אין?”, שאל. “כלומר יש”, אמרה לו הבחורה שמעבר לקו, “אבל לעוד שבעה חודשים”. החבר הזה, שנולד וגדל פה, יודע איך זה עובד, ולכן הוא ביקש שתעביר אותו למוקד השר”פ, שזו רעה חולה מאוד של הרפואה פה. תוך דקותיים היה תור ליום שלמחרת. יש אלוהים, ולאלוהים הזה קוראים גזל. הוא פגש אותו אצל הארכי־מומחית שבדקה אותו (מדוד), במשך חמש דקות וחצי תמימות, גבתה כ־1,200 שקלים ושלחה אותו בלי אומר באצבע משולשת לגדל אצבע אחרת.




3. ראיתי את התחקיר של מיקי חיימוביץ’ על היחס של הרשויות לזקנים בישראל. יושב שם שלמה מור יוסף, כיום מנכ”ל הביטוח הלאומי, ומפלבל בעיניו. לא ברור לו למה לנציגי הביטוח הלאומי יצא שם רע. כן, אלה שכל תכליתם בחיים היא להטיל ספק ביושרם של קשישים עניים מרודים בני 92. איך ידע, כשמצנח הזהב שלו מהדסה מסנוור אותו כל כך? אלוהים, בבקשה אל תיתן לי להזדקן פה. לא רוצה להיות נטל על ילדי. בינתיים, שמישהו כבר יסגור את המוסד הזה שעבר זמנו וקורבנו רוצה להתבטל, ויקים משהו אחר, נקי יותר.




4. תוחלת חייהם של מכשירים ניידים חכמים הולכת ומתקצרת ככל שהדגם חדיש יותר. כך קרה שהניידים המהוללים שנקנו במיטב כספנו לשני הילדים שלנו שבקו באותו שבוע. אמרנו יתגדל ויתקדש, וראש דסק טכנולוגיה בבית, הלוא הוא אבא ויץ, יצא למסע חובק רשת בחיפוש אחרי המכשיר המושלם החדש. בסוף נמצא מכשיר של חברת Meizu במחיר של 1,000 שקלים ליחידה. הזמין מאתר קניות גדול, ולבית הגיע שליח חביב אחרי יומיים. עד פה מצוין, אבל שני המכשירים מלאים בתקלות. ניחא התקלות, אבל למה צריכה להיות אפליקציית פורנו מובנית בתוך המכשיר הסלולרי? איך אמר י’ בן ה־11? “אמא, יש משהו לא מכובד בנייד הזה”. זהו, שזה לא בנייד הזה. זה בנו, בני. בכולנו. ולא, זהות יהודית לא תעזור פה, אלא חינוך מההתחלה. 



עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11)



הרבה פעמים מפריע לי שאני שומע אנשים אומרים: “הנה, בדיוק כמו של גדולים”, וישר אני חושב לעצמי מי בכלל רוצה להיות גדול בזמן שהוא ילד. מתי אני כן מוכן שזה יהיה “כמו של גדולים”? כשלגדולים נוח והם חושבים גם על הילדים. עכשיו דמיינו כורסה (אני לא כותב את שלוש המילים האלה כי הבנתם לבד), אבל מוקטנת. ממש מיניאטורית, שמיועדת לקטנים שרק עכשיו למדו לעמוד. יש כמובן מסעד בכל צד כדי להשעין את הידיים (באתי לכתוב ידיות ואמא תיקנה) ואפשר לבחור בין ורוד, אפור, כחול ולבן. אם אני עושה פרצוף של מבוגר לרגע, הכי חשוב שהבד שממנו היא עשויה הוא קל לניקוי.


כורסה מיניאטורית של "עצמל'ה", מחיר: 299 שקלים, אתר: etzmaleh.co.il


כורסה מיניאטורית של "עצמל'ה". צילום: ישראל כהן


המלצת תרבות



מימון המונים הוא לא דבר חדש, ורבים יוצאים לדרך עם חלומות פרטיים בהסתמך על חוכמת הציבור הרחב. השבוע נכבשתי מול קריאה של מחנכת בגני ילדים בשם מיכל בן דוד לחבור לפרויקט שלה. בן דוד מספרת בסרטון מלווה שיום אחד בנה אילי חזר עצוב מהגן. כשסיפר על חוויותיו, נולד הרעיון לכתוב את הספר “כוח הזהב של יואב”, שמחבר בין שתי אהבותיה: ילדים וכתיבה. היא חברה אל מעצבת גרפית שהיא אשת חינוך, ויחד יצאו לדרך, עם הספר שמטרתו לגלות בכל ילד את הכוחות האצורים בו, בלי קשר למה אומרים לו מסביב ומתוך הבנה שהתפקיד החשוב ביותר שלנו, המבוגרים, הוא להאמין בילד שלנו שהוא יכול לפרוץ כל גבול ולהפוך להיות כוכב בשמי חייו. הספר "כוח הזהב של יואב" ב־jumpstarter