איך מציבים גבולות בגיל ההתבגרות? וכמה שעות אפשר מול המחשב?

ההתנתקות של גיל ההתבגרות היא התנתקות מחבל הטבור הפסיכולוגי של ההורים, כדי שהילד בגיל 18 או 19 יצביע למי שבא לו בבחירות ולא לפי מה שהוריו מצביעים, כדי שהיא תדע מה היא רוצה ללמוד אחרי הצבא, אם בכלל היא רוצה ללמוד - לפי מה שהיא רוצה ולא לפי מה שמצופה ממנה.

כדי שהיא תהיה מחוברת לעצמה, היא חייבת לבעוט בכל מה שההורים מייצגים. הם בועטים שלוש, ארבע, חמש שנים ואז הם חוזרים 80% חזרה אחורנית. בכל פעם שזה קורה, תגידי לעצמך שאין לך מה לעשות ועוד כמה שנים זה יעבור. חשוב לקחת אוויר ולדעת שזה זמני וזו תקופה שתחלוף.

אסור להפסיק עם הגבולות ועם ההגבלות, זה התפקיד שלך. ככל שאת יותר רבה או מסתכסכת עם הילדה, זה מעביר לה כל הזמן את המסר שאכפת לך. ברגע שהורים מתייאשים ואומרים 'יאללה נמאס לי, אני כבר לא מתווכחת על זה', בתחושה שלהם - של הפסיכולוגיה הקטנה - הם אומרים 'כנראה כבר לא אכפת להם ממני'. לכן את צריכה להמשיך לריב כמה שצריך.

ברגע שהגעתן להסכמה, איך שהיא מתיישבת מול המחשב, את באה ואומרת לה מה השעה ואומרת לה שתזכירי לה רבע שעה לפני שנגמר הזמן. זה לא יעבור בשקט. היא תצעק ותכעס, אבל זה אחד התפקידים שלך. לא לפחד ממלחמות עם הילדה. לבוא ולהוציא את המחשב, או לנתק את החשמל. זה ממכר! מישהו צריך להיות עם האצבע בתוך הסכר הזה, והמישהו הזה זה את ובעלך. ברגע שהיא אומרת "נו אימא, בבקשה", את מוכרחה לעמוד בפרץ.

יש מרחק גדול בין לנסות להגביל לבין להגביל. להגביל זה אומר שלי יש שליטה במצב ואני מגבילה את הילדה. ברגע שאת אומרת לה "תפסיקי, תפסיקי, תכבי תכבי", את בעצם מצפה לשיתוף הפעולה שלה ואת לא תקבלי אותו. לכן ההגבלה היא המציאות שאת יוצרת. גבול זה להגביל את הילד מתוך ידיעה מאוד ברורה שהוא לא יאהב את הגבול הזה.

רובנו לא אוהבים גבולות, אבל זה משהו הכרחי. הרבה פעמים אנחנו מתקרבים בשוונג לרמזור ואז הוא מתחלף למהבהב ואז לכתום. היינו בשוונג, רצינו להספיק, אבל אנחנו נעצור. זה גבול. להגביל את הילדה זה להחליט ללכת עד הסוף, ולא רק. צריך לדעת שאני האחראית לכך שזה יקרה, כי אם אני אבקש ממנה, היא לא תשתף פעולה.

זה גיל קשה, גיל מבלבל. כל החיים החברתיים שלהם היום בתוך המחשב, אבל אם את חושבת, ובצדק, ששלוש שעות עם המחשב זה מספיק, את אחרי שעתיים ושלושת רבעי אומרת לה - "עוד רבע שעה, המחשב ייסגר". ברור לך שהיא לא תסגור אותו, אז את באה וסוגרת לה. זה כמעט אלים, אבל זאת הגבלה.

זה בדיוק כמו שהיא הייתה בת ארבע ורצתה ארטיק שני ולא קנית לה, כי הגבלת אותה. כי ילדה בת ארבע לא יכולה לקנות ארטיק בעצמה. כמו שהיא רצתה מכנס ממותג יקר ולא קנית לה, כי זה לא עומד בהוצאות הכלכליות של המשפחה. אותו הדבר גם כאן.

את מצפה לשיתוף פעולה, והיא, בשלב הזה לפחות, לא תשתף איתך פעולה. את יודעת למה? כי יש לה מספיק ניסיון כדי לדעת שהיא מנצחת אותך. כשאת מבקשת ותלויה בשיתוף הפעולה שלה, ברגע שאת לא נותנת לה משהו, היא הולכת, צועקת, טורקת דלתות. אם קשה לך לשמוע את זה, צאי מהבית.

היא בת 12 והיא יכולה להיות לבד. למלחמה צריך שניים. ילד יכול לצעוק, לקלל, לבעוט, לטרוק דלתות, לשבת על הרצפה, להעיף דברים, וזו עדיין לא מלחמה. כדי להילחם, את צריכה להיות שם ולהחזיר לו מלחמה חזרה. את כל הדברים האלה תודיעי לה מראש. תגידי לה: "שום דבר מהדברים שעשינו עד היום לא עזר".

גם אם היא ממשיכה לצעוק, תבהירי לה שמהיום את סוגרת את המחשב אחרי הזמן שקבעתם. תגידי לה שאת קובעת. היא תתעצבן ואת תקחי אוויר. במקומות שבהם לא תילחמי איתה, שם היא תפסיק את המלחמות. כי כשאין קהל, אין הצגה. היא תהיה מאושרת, דרך אגב, אבל היא לא תודה בזה. זו הרגשה נהדרת לדעת שאימא דואגת לי ואוהבת אותי.

להגביל זה אומר שלך יש שליטה במצב. זאת החוכמה, במיוחד בגיל ההתבגרות. תני לה להוציא קיטור. רק ברגע שתפסיקי להגיד לה, היא תפסיק להתנגד. תני לה להתנגד עד הרגע שהיא תבין לבד שאין טעם. כל עוד את רוצה לצאת מנצחת, היא בעצם מוכיחה לך שאת לא מצליחה, ולכן את צריכה לעשות את ההבחנה בין המקומות שבהם את יכולה להגביל כי זה תלוי בך, לבין המקומות שאת לא יכולה. ואז את מורידה 60% מהמריבות שלך עם הילדה.