מי זה האיש עם השפם? זה אלי כהן. עכשיו, ממש עכשיו, הסורים תופסים אותו בדמשק. ושם, מאחורי הזכוכית? זה אדולף אייכמן הנאצי במשפט שלו בישראל. והנה יוסף טרומפלדור, עם היד האחת, בקרב בתל חי. וזאב ז'בוטינסקי, מאחורי הסורגים, בכלא עכו. ודוד בן־גוריון. ושרה גיבורת ניל"י. ו"כנר על הגג". אבל אני מתעניין בבריכה הקטנה עם הקול הגדול. טרזן שואג והתנין נבהל. הוא כל כך דומה לגיבור שלי, מהסרט וגם מסדרת הטלוויזיה. קשה להאמין שהוא עשוי, כמו כל חבריו, משעווה.
יש רגעי אושר בודדים שנשארים איתנו מהילדות. אני זוכר את המכוניות המתנגשות בלונה פארק. את חנות הענק "נעלי פיל" בפתח נחלת בנימין. את הצלם שהמתין לנו בטיילת ליד הים. ואת ההתרגשות הרבה בכניסה למוזיאון השעווה דרך צינור המראות. המוזיאון הזה אומנם לא היה בדיוק מדאם טוסו, וחלק מהדמויות, הבה נודה, לא היו ממש דומות למקור, אבל עם כל הכבוד, אסתר רוטשחמורוב וטל ברודי גרמו לעיני להיפער וללב הקטן שלי להלום מהר יותר. זה קרה אי שם, מזמן, בתוככי המפלצת האורבנית שנקראת מגדל שלום.
מוזיאון השעווה נסגר מזמן. גם הקרוסלה שב"מאירלנד" נפחה את נשמתה. ובכלל, איך נאמר זאת בעדינות, ממגדל שלום נותר בעיקר הבניין המכוער, המיותר, התקוע לו בלבה של העיר, במרומי רחוב הרצל. הדעיכה של גורד השחקים הראשון בתל אביב כמעט מובנת מאליה, אבל כעת, כשהמגדל הזה מציין 50 שנות גובה, אפשר לערוך חשבון נפש קצר, שיסתיים כנראה במפח נפש.
סיפורנו מתחיל 60 שנה לפני כן, ב-1905, עם הקמתו של בית הספר העל יסודי העברי הראשון בעולם. בארבע השנים הראשונות מאז נוסד לבית הספר לא היה מבנה או שם, ותלמידיו הסבו אל שולחנם של ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה בדירתם הקטנה ביפו. רק ב-1909 עברו לבניין האגדי שנחנך במפגש בין רחוב הרצל לרחוב שייקרא אחד העם. הרחוב, האדם, המיתוס, התפקיד שמילא בנימין זאב הרצל בתולדות האומה המתגבשת, העניקו לבית הספר את שמו, "הגימנסיה העברית הרצליה".
השנים חלפו. והזמן, כמו שאומרים, עשה את שלו. מספר התלמידים גדל בהתמדה וזוהרו של הבניין הועם. הוא גם החל להתפורר. כבר במארס 1940 הוחלט בישיבה של מועצת העיר (עיריית תל אביב עדיין שכנה אז בבניין המקסים ברחוב ביאליק) על הריסת המבנה כדי שרחוב הרצל ימשיך את תנועתו לכיוון הים. הסערה הייתה גדולה, אבל המכונה נעה קדימה. ותכף יגיעו היזמים. קראו להם האחים מאיר. הם נולדו ברומניה, עלו ארצה ב-1921 ולמדו, ניחשתם נכונה, בגימנסיה הרצליה. בשנות ה-30 החלו לעסוק בנדל"ן, וכשכשלו עברו לתעשייה, לטקסטיל, לבנקאות ולהשקעות.
הפסיפסים בכניסה המערבית לבניין, של נחום גוטמן ושל דוד שריר, עדיין מרהיבי עין. אך גם הם לא יסתירו את המחדל הגדול בעצם בנייתו של הבניין המוצק הזה ללא שום קשר למה שמתחולל סביבו, כמין ענק רדום שסביבו מתרוצצים אנשים אנה ואנה. היום ספק אם מגדל שלום היה כלל מוקם. גימנסיה הרצליה, מותר להניח, הייתה עוברת שיפוץ ושימור, ומעניין עד כמה נוכחותה בדרום העיר הייתה משפיעה על אורח החיים ועל הרכב האוכלוסייה. במבט לאחור, אפשר לומר שהרווחנו הרפתקה נעימה אך זמנית, אבל יכול להיות שהפסדנו את הנצח התרבותי.
התרעות פיקוד העורף