המרחק ממרסיי לטולוז, שתיים מעריה החשובות והגדולות של צרפת, הוא יותר מ־400 קילומטרים. אפשר לעשות את הדרך על האוטוסטרדות המחברות את חבלי פרובנס ומידי-פירנה (הפירנאים התיכוניים) בפחות מחמש שעות.

לנתיב זה שני מסלולים אפשריים – האחד מקביל לקו החוף, והאחר מעפיל דרך ההרים – ותוך כדי נסיעה בהם חולפים בחבל ארץ נוסף, לנגדוק־רוסיון, שגם הוא מציע אטרקציות תיירותיות. חלק נכבד מהאתרים בעלי העושר ההיסטורי והתרבותי בלנגדוק־רוסיון מצויים בתוככי הארץ.

עם זאת, הפופולריות מכולן נמצאות על חופי הים, באשר חבל ארץ זה נהנה מכ־200 קילומטרים של חוף שמרביתם חוליים, מן הדלתא של נהר הרון ועד לפירנאים וגבול ספרד. בשנות ה־60 של המאה הקודמת החלה באזור זה תנופת בנייה של ערי נופש ייעודיות, כדי להתחרות בשכנים מדרום על כיסם של הצפון אירופים מחפשי השמש. כפרי דייגים אחדים נאלצו לשלם את מחיר הפיתוח, ובמקומות אחרים עלו הדחפורים על דיונות בתוליות. ההיצע היום מגוון, החל מבתי מלון מפוארים ועד למושבות נודיסטים (המפורסמת מכולן נמצאת בקאפ ד’אדג’, וכוללת אלפי חדרים).




היין התוסס הראשון



כיוון שישראלים שכמותנו אינם חסרים חוף וים, לא התעכבנו במסע הנוכחי באזורי החוף. יעד הביניים שלנו, בדרכנו ממרסיי לטולוז, היה עיר המבצר קרקסון, ואת הלילה הראשון שלאחר הנחיתה תכננו לבלות בקרבתה. הצלמת, האחראית לנושא הלינות, איתרה חווה מבודדת עם חדרי אירוח. נתוני הפתיחה היו מפתים: בית חווה עתיק בלב יער, על שפת נחל. כדי להגיע ל־Domaine de Saint Andrieu נדרשנו לשיעורי בית בעזרת גוגל, מחשש שלא נאתר את המקום. עמדנו במשימה, ובהגיענו לחווה קיבלו את פנינו צבאים אחדים שהורגלו לבואם של תיירים.
 

ארוחת הערב הוגשה לכל האורחים סביב שולחן אחד, וכך למדנו שכדאי לבקר במנזר של הכפר השכן, סנט אילר. המנזר המשוקם מתנשא מעל סביבתו, והוא עוטף חצר רחבת ידיים עם אכסדרות מסורתיות בארבע פאותיה. הכנסייה גדולה מאוד יחסית לכפר הקטן, והנזירים הבנדיקטים, שהתפללו בה שמונה פעמים ביום, הפעילו במקום יקב הטוען שב־1513 יוצר בו היין התוסס הראשון בתבל. המנזר נושא את שמו של הבישופ הראשון של קרקסון.
 

שער העיר העתיקה קרקסון, מולדת היין המבעבע. צילום: תלמה אדמון



קרקסון מתגאה בכך שהיא העיר הגדולה באירופה המוקפת חומה שנשתמרה כולה. למעשה, מדובר בחלק העילי של העיר, זה המכונה סיטה. העיר הבצורה חולשת מן המצוק על הדרך המוליכה מן הים התיכון לטולוז. הגאלים היו הראשונים שביצרוה, ובעקבותיהם באו הרומאים, הוויזגותים, ואחריהם הפרנקים. מסע הצלב האלביגנזי, שהחל ב־1209 – כאשר צבא קתולי נלחם בתומכיה של הכת הקתרית ה”נוצרית הטהרנית” שנפוצה בדרום צרפת – לא פסח על עיר המבצר. הלוחמים הקתולים הטילו עליה מצור, ולאחר שבועיים הכניעו את תושביה והרסו את החומות. היו אלה מלך צרפת לואי התשיעי ובנו פיליפ השלישי, “הנועז”, שבשלהי אותה מאה שיקמו את חומות קרקסון, שהייתה באותה עת עיר ספר אל מול ממלכת ספרד. “עיר בתולה” היה הכינוי שניתן לה, כדי להבהיר שלא ניתן להבקיע את חומותיה.
 

בחלוף 300 שנים סיפחה צרפת את חבל רוסיון שלחוף הים, הגבול זז דרומה, וקרקסון איבדה את מעמדה האסטרטגי והידרדרה. העזובה והעליבות של העיר הגיעה לכדי כך שבשנת 1849 החליטה ממשלת צרפת להרוס את שארית הביצורים של ה־CITE. אלא שמאבק ציבורי בראשותו של המפקח הלאומי הראשון לשימור אתרים, הסופר והדרמטורג פרוספר מרימה, הפך את ההחלטה, וחומות העיר שוקמו. כיום קרקסון היא אתר שימור מורשת של אונסק"ו, והיא מושכת מדי שנה שלושה מיליון תיירים. הגענו לעיר בחג הפסחא, וגילינו שסוף־סוף העיר נכבשה בידי השכנה שמעבר לפירנאים, כשהסמטאות הוצפו בתיירים ספרדים. 
 

שתי חומות מקבילות מקיפות את עיר המבצר, ויותר מעשרה מגדלים נישאים מעליהן, ואם לא די בכך אזי בתוככי החומות נבנתה טירה מבוצרת. הסמטאות עמוסות במסעדות, בבתי מלון קטנים ובחנויות של מוצרי נוי, אופנה ומזכרות, עם היצע עשיר של תחפושות צלבנים. בהיצע זה קרקסון אינה שונה מערים תיירותיות אחרות, אולם אין בכך כדי לבטל את הייחוד שלה כאתר היסטורי המאפשר ללמוד כיצד נראו ערי אירופה בימי הביניים.
 

קרקסון ממוקמת לגדות הנהר האוד, וגם לצד נתיב המים שמחבר את הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. תחילתו של נתיב המים בקנאל דו־מידי, תעלה הנמתחת לאורך 241 קילומטרים מן הים ועד לטולוז, והמשכו בתעלה הנושקת לנהר הגרון לאורך 193 קילומטרים. התעלות מהוות יחדיו את “תעלת שני הימים”. בנייתה של התעלה החלה כבר במאה ה־17, אולם אסדות משא החלו לשוט דרכה מן הים התיכון עד לטולוז רק ב־1810. הנתיב אל האוקיינוס הושלם ב־1857. כיום התעלה משמשת רק כנתיב לספינות טיולים.

מגדל פעמונים מתומן


טולוז היא בירתו של חבל מידי־פירנה. העיר החלה לשגשג בתחילת המילניום השני, ומועצת העיר הורכבה אז בתבנית הסנט הרומי וחלקה את השלטון עם רוזני העיר. לכן אין זה מפתיע שבית העירייה והכיכר המרכזית המרשימים של טולוז נקראים “קפיטול”. מסע הצלב האלביגנזי עבר גם בטולוז, ובעקבותיו הוקמה אינקוויזיציה והעיר סופחה לממלכת צרפת.


בניין העירייה של טולוז. צילום: תלמה אדמון

מאז ידעה טולוז עליות ומורדות. במאה ה־14 עוצמתה הידרדרה, והיו לכך סיבות אחדות: הפוגרום נגד הקהילה היהודית, המגפה השחורה ומלחמת מאה השנים. במאה ה־16 התעשרה טולוז בזכות הפקת צבע הפסטל הכחול מצמח האיסאטיס והפצתו ברחבי אירופה. במאות ה־18 וה־19 העיר עברה תהליך של עיור ומודרניזציה, ובמאה ה־20 נשאבו אליה מהגרים רבים. אז הוקמו בטולוז תעשיות המטוסים, החלל והכימיה של צרפת.
 

העיר זכתה לכינוי “העיר הוורודה” בזכות לבני הטרה־קוטה האדמדמות, שמהן נבנו בתיה. הוורוד אינו הצבע היחידי המאפיין אותה. הוסיפו לכך את הכחול שהביא עושר לסוחריה וגם את צבע פרחי הסיגליות, שהעיר אימצה מאז הביאו אותם חיילים ששבו מקרבות נפוליאון באיטליה. מכל מקום, במרכז טולוז שולט הוורוד. בית העיריה, שהוא גם משכנה של האופרה המקומית, מציג חזית ניאו־קלאסית עצומה, ובה שמונה עמודי שיש ורודים ושפע של עיטורים. מוסדות דת אחדים, שאינם מרוחקים מן המרכז, מהווים אטרקציות תיירותיות מרתקות נוספות. 
 

בזיליקת סן סרנין, הבנויה בסגנון רומנסקי, היא המרשימה מכולן ואפשר לזהותה בזכות מגדל הפעמונים המתומן שלה. ציורי הקיר שלה הם מהמאה ה־12. הבזיליקה היא תחנה חשובה בדרכם של עולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד. המנזר היעקוביני לא נופל ממנה בעוצמת הרושם שהוא משאיר. כאן החל המסדר הדומיניקני את דרכו, כאשר מקימו התגייס למאבק מול הכת הקתרית.

קירות הלבנים האדמדמות של המנזר והכנסייה, הנראים כחומות, מטעים ביותר, באשר בתוככי המבנה יש שפע של אור ועידון. קלויסטר מרשים הטובל בשמש ובמרכזו עצי ברוש, מגדל פעמונים, כנסייה עשירה בוויטראז’ים, שבמרכזה ניצב עמוד שממנו נשלחות “כפות תמרים” התומכות בתקרה עם חלונות זכוכית ממעל וראי בתחתית – כל אלה מעניקים חוויה אמנותית מיוחדת. עוד מוסד דתי חשוב הוא קתדרלת סנט אטיין, שנבנתה במשך 500 שנים, ויש בה עירוב סגנונות. הקתדרלה המטופחת והמחודשת היא מקום מושבו של הארכיבישוף של העיר, ואולם התפילה שלה ענקי. אזור המזבח, ציורי הקיר והתקרה והפסל המואר באור השמש ראויים למבט ממושך. למנזר הכרמליטי כדאי להיכנס כדי לראות את ציורי הקיר והתקרה.
 

נהר הגרן והעיר טלוז. צילום: תלמה אדמון

 

הגענו לעיר ביום אביבי, ועם צאתנו ממגרש החניה המקורה שבמרכז טולוז (בקניון המרכז המסחרי סנט ז’ורז’), היה ברור שמדובר בעיר תוססת. אחת הסיבות לכך היא האוניברסיטה המקומית, שנוסדה ב־1229 ולומדים בה עשרות אלפי תלמידים. המרחב שבין כיכר הקפיטול לנהר הגרון משופע במסעדות, ברים ומועדונים, המשרתים את הקהילה הצעירה של העיר. תוך כדי סיורנו התברר לנו שרבים מהם העדיפו לשבת על המדרגות ועל הרציפים הצופים אל הנהר. אחרים בחרו לשוטט ברחובות המסחריים והרחבים יותר שעוטפים את כיכר הקפיטול, שם התיישבנו באחת המסעדות. טולוז ידועה בנזיד הכולל בשר ושעועית, וכן בכמה מנות ברווז ואווז. גם גבינת הרוקפור מקורה באזור מידי־פירנה, ובה קינחנו כמנהג המקומיים. את הביקור בעיר החלל ובמפעל איירבוס העדפנו להשאיר למתעניינים באמת.