כאשר סיפרתי לידיד כי הוזמנתי בידי עיריית קייב לבקר בעיר, שאל “האין זה מסוכן?”. באתר הרשמי של בירת אוקראינה, המיועד לתיירים פוטנציאלים, מודעים לחשש הזה ומרגיעים את המטייל שראה בטלוויזיה שבמזרחה של המדינה מתנהלת מלחמה.

התשובה האוקראינית טמונה בהצגתן של שתי מפות. האחת מראה את המרחק מעזה לירושלים (76.5 קילומטרים) והאחרת את המרחק מקייב לדונייצק (725 קילומטרים). למרבה הצער – שלנו, לא של האוקראינים – עשרות הקילומטרים המפרידים בין עזה לירושלים כבר אינם בטוחים בימים אלה.

גם ראש עיריית קייב, המתאגרף לשעבר ויטלי קליצ’קו, שהקדיש זמן לעיתונאים מישראל, וזאת אף על פי שהיה בעיצומו של מסע בחירות שבו זכה, דאג להדגיש את עניין הביטחון. ואכן, הסתובבנו בעיר באורח עצמאי, ביום ובלילה, ללא כל חשש.



אולם ללא אזכור של המלחמה מול הבדלנים הנתמכים בידי רוסיה של פוטין אי אפשר. כיכר העצמאות (מאידאן נזאלז’נוסטי) היא הכיכר המרכזית של קייב, ושם נרשמו פרקים חשובים בהיסטוריה של אוקראינה. האחרון שבהם נכתב בראשית 2014, עת התבצרו שם מפגינים לאומנים ונוטרי טינה לשכנה הצפונית.

העילה הייתה כניעתו של הנשיא המקומי ללחץ של פוטין וביטולה של היוזמה לחבור לקהילה האירופית. צלפים שהוצבו על גגות הבתים ירו למוות בכ־100 מפגינים, מהלך שהוביל בסופו של דבר להימלטותו של הנשיא לרוסיה. מאה החללים נכנסו לספר ההיסטוריה של אוקראינה ותמונותיהם מתנוססות בכיכר לצד תמונותיהם של קורבנותיה הטריים יותר של המלחמה.
 

ביאליק פינת ז’בוטינסקי



כיכר העצמאות נחשבת למרכז המדינה, וממנה נמדדים המרחקים לכל קצותיה. כיום היא מוקפת בבניינים מהעידן הסובייטי ומתחת לה פועל קניון בן ארבע קומות. הרחוב הראשי והרחב של העיר, חרשצ’אטיק, חוצה את כיכר העצמאות. ברחוב זה, שבו ניצב גם בניין העירייה, מצאנו חנויות מותגים כזארה ולצדן ביתנים הניצבים על המדרכה, כביתני הפיס אצלנו, המתמחים במכירת מזון מהיר, משקאות וסיגריות. בימי שמש בתי הקפה פותחים שולחנות על המדרכה. רבים פוקדים את רחוב חרשצ’אטיק בימי שבת וראשון, עת הוא נהפך למדרחוב.
 

בשיטוט באזור הזה חשים באווירה אירופית, אם כי החניה הפרועה על המדרכות מזכירה דווקא עולם שלישי. כשמתרחקים ממרכזה של העיר רואים קו אופק מתוצרת הגוש המזרחי הישן: רבעים גדולים של שיכוני מגורים מימי הקומוניסטים שאליהם מצורפים בנייני ענק צבעוניים שנבנו זה לא כבר. משדה התעופה בוריספיל המתהדר בטרמינל חדש ומודרני (טרמינל D) מוליך אל העיר כביש רב־מסלולי עתיר תחנות דלק.

לקראת הכניסה אל מרכזה של העיר, ועוד בטרם חצינו את נהר הדנייפר המרשים ברוחבו, יכולנו לראות אחדים מסמליה של קייב. בולט מכולם פסל “אמא אדמה” (רודינה מאט) העשוי מתכת ומתנשא לגובה 68 מטר, הניצבים מעל בסיס בגובה 40 מטר. רק משקלה של החרב שמניפה הלוחמת הוא 12 טון. המקומיים מכנים את הפסל “אמא של ברז’נייב”, כי היה זה מנהיגה של ברית המועצות שחנך ב־1981 את מוזיאון “המלחמה הפטריוטית הגדולה” שבמקום. 
 

עוד מונומנט מימי הסובייטים היא “קשת ידידות העמים”, המציעה נקודת תצפית אידאלית על הנהר ועל העיר התחתית. התצפית הוקמה ב־1983 לציון 300 שנים ל”איחוד” אוקראינה עם רוסיה. לצד אלה, בהתקרבנו אל העיר, הבהיקו בזהב כיפותיהן של הכנסיות. יוצאת מן הכלל היא כנסיית סנט אנדרו, שכיפותיה ירוקות. גם היא משקיפה על רובע פודיל הנושק לדנייפר והרחוב שבו היא ניצבת בפסגתו, אנדריבסקי אוזיז (מורד בעברית), מחבר בין העיר העילית והתחתית.

רחוב זה, המתעקל בדרכו מטה, עשיר בדוכנים המציעים מזכרות לצד חנויות של אומנים, וזכה להיות מכונה “מונמרטר של קייב”. כדי לעלות מהעיר התחתית  מעלה אפשר לעשות שימוש בפוניקולר שתחנת המוצא שלו היא בכיכר פושטובה, ליד רציף הספינות והטיילת. הפוניקולר יביא את הנוסע לקרבת מנזר סנט מיכאל. מנזר זה, שהוקם לראשונה ב־1108, נהרס בימי השלטון הסובייטי. הוא נחנך מחדש בשנת 2000 עם שמונה כיפות זהובות. אחת מהן מונחת על מגדל הפעמונים של המנזר, שהוא שער הכניסה שלו. אפשר לטפס לראשו ולהשקיף על העיר. המנזר הזה מצטלם נפלא בזכות קירותיו התכולים המקושטים וכיפות הזהב המרצדות לאור השמש. 


תצפית על העיר. מנזר סנט מיכאל. צילום: מאיר בלייך 
 

ממול, בקצהו האחר של הרחוב, ממוקמת הקתדרלה של העיר, סנט סופיה, והיא אחת משני האתרים לשימור של אונסק"ו בקייב. הכנסייה הוקמה ב־1037 ומאות שנים היא שימשה כמרכז דתי, פוליטי ותרבותי. כיום יש לה 13 כיפות, חלקן זהובות וחלקן ירוקות, ומגדל הפעמון שלה נראה למרחוק. בתווך בין שתי הכנסיות ניצב פסלו של בוגדן חמלניצקי, שהוא גיבור לאומי ולזכותו זוקפים האוקראינים את איחודה של האומה.
 

גם בית הכנסת של העיר שוקם לאחר נפילת ברית המועצות. המבנה, שהוקם ב־1898, הוסב בידי הקומוניסטים לתיאטרון בובות, והנאצים הפכו אותו לאורווה. כיום זהו מרכז יהודי פעיל עם מוסדות חינוך ומוזיאון. באותו רחוב הציבו פרנסי העיר את פסלו של שלום עליכם, ולא הרחק משם קבעו לוח קיר לזכרה של גולדה מאיר. שניהם נמנים עם שורה של אישים בולטים בהיסטוריה שלנו שמוצאם באוקראינה, והיא כוללת בנוסף את לוי אשכול, משה שרת, יצחק בן צבי, חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, שאול טשרניחובסקי, אחד העם, זאב ז’בוטינסקי ורבי נחמן מברסלב.

בסיורינו ברחובותיה של העיר נוכחנו שקייב גאה בבניה. כיכרותיה משופעות בפסלי דמויות היסטוריות מעברה, ועל רבים מבנייניה הודבקו לוחות לציון מקומות המגורים של מפורסמי העיר. בית הכנסת ממוקם ברחוב מרכזי בקרבת היכל הספורט והאצטדיון האולימפי, שם צפינו בערב אוקטובר קריר בדינמו קייב, יריבתה של מכבי תל אביב בצ’מפיונס ליג, מובסת בידי יריבתה לצמרת שחטאר דונצק. 


דוכנים ומזכרות. "מונומרטר של קייב". צילום: מאיר בלייך 
 

מהעבר האחר של האצטדיון מצויה כיכר בסארבקה, שבסביבותיה אפשר לבלות בלילה וגם ביום. שוק המזון המקורה הוא חוויה לחובבי צבעים וקניות. בעקבות המשבר הפוליטי־ביטחוני נשחק המטבע המקומי והמחירים בקייב עושים כל תייר אדם עשיר, אך לא בכל מקום. במסעדת Beef meat & wine היוקרתית, מרחק צעדים מפסלו של שלום עליכם, המחירים הזכירו את מסעדות תל אביב. לקייב היצע של אתרי בילוי מכל המינים והסוגים, החל מאופרה וכלה במכוני עיסוי, אולם בערב יום חמישי נוכחנו לדעת שרחובות העיר ריקים וכנראה שגם זו תוצאה של אותו משבר פוליטיכלכלי. בלילות שישי ושבת השולחנות במסעדות היו תפוסים במידה סבירה.
 

הכתם השחור



תוכנית האירוח שלנו כללה נסיעה בת שעה אל מחוץ לעיר ל”קייב רוס פארק”. זהו אתר המשחזר את העיר קייב מהמאה העשירית. הופתענו מגודלו של האתר, הבנוי כולו עץ וללא מסמרים. כמו בדיסנילנד, בשטח האתר מסתובבים שחקנים בתחפושת העוסקים במלאכות ובשעשועים כבימים ההם. הובהר לנו כי יש אפשרות להגיע לאתר באמצעות הסעה מאחת מתחנות התחתית של קייב. אתר היסטורי נוסף של קייב, שנוסד ב־1051 והוכר כאתר לשימור על ידי אונסקו, הוא מנזר פרשק לברה. זהו מתחם רחב ידיים ומרשים שבמערותיו קבורים רבים מקדושי הכנסייה האורתודוקסית.  
 

התאריך הרשמי ליסודה של קייב הוא 482 לספירה, ובכרונולוגיה של העיר תופס מקום של כבוד “המכתב של קייב” מהמאה העשירית בזכות היותו המסמך הכתוב הראשון שבה הוזכרה העיר. מדובר במסמך כתוב עברית שנמצא בבית כנסת במצרים ומוען לרב המקומי כדי שייתן עצה בבעיה שבה נתקלו יהודי קייב. דפים חשובים בתולדותיו של העם היהודי נכתבו באוקראינה.

חלק נכבד מתחום המושב השתרע במרחבים המהווים היום את המדינה הענקית הזאת, שהכריזה על עצמאותה ב־1991. עד לאותה שנה אוקראינה הייתה נתונה לשלטון סובייטי, וקודם לכן שלטו בה הפולנים, הליטאים, הקוזאקים (לפרק זמן קצר) והאימפריה הרוסית. למאבקים בין הכוחות הללו, בעיקר בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה-20, הייתה השפעה הרסנית על הקהילות היהודיות בעיירות ובכפרים, והן סבלו מגלי פוגרומים.
 

פרק עגום במיוחד נרשם במלחמת העולם השנייה, עת ישבו בשטחי אוקראינה כ-2.5 מיליון יהודים. ב־1941 נכבשה אוקראינה כולה בידי הצבא הגרמני. יחידות האיינזצגרופן של האס־אס, שנעזרו במשתפי פעולה מקומיים, טבחו ביהודים. על פי ההערכות, כ־1.5 מיליון יהודים נרצחו על אדמת אוקראינה. גיא ההריגה הידוע מכולם הוא באבי יאר, בפאתי קייב.


פרק אפל בעבר. באבי יאר. צילום: מאיר בלייך 

33,771 יהודים נרצחו שם ב־29 וב־30 בספטמבר 1941. האתר ממוקם בחורשה ליד מרכז השידור. ללא מדריך יהיה קשה לאתר את המקום, המצוין על ידי פסל מנורה, מכיוון שאין שלטים המורים את הדרך אליו. האוקראינים אינם גאים בפרק זה של עברם. הם מעדיפים לדבר על מאבקיהם לשחרור, ובימים אלה ישראל נחשבת בעיניהם דוגמה לעם הנאבק על עצמאותו מול כוחות גדולים ממנ