האיש עם הצעיף הארוך כשל על המדרגות הנעות המובילות מתחנת התחתית לוקסמבורג לבולבאר סן־מישל. הוא ניסה להתרומם ובה בעת להשתלט על חפציו שהחלו להידרדר מטה. הדרגנוע המשיך לנוע, והאיש נפל. שלושה גברים שהיו בקרבתו נחלצו מיד לעזרה, הניפוהו וייצבו אותו. אחרים אספו את תיקיו. הם לא הניחו לו עד שנרגע, עד שהיו בטוחים שהוא מסוגל להמשיך בדרכו. פריז האנושית, ינואר 2016.

שמש צוננת קידמה את פנינו בעיר, שבחודש נובמבר זועזעה בכדורי טרוריסטים. חודשיים אחרי מתקפת הג’יהאדיסטים נדמה שהפריזאים התרגלו לחיילים החמושים הסובבים ברחובותיהם ולבדיקות הביטחוניות בכניסה למוסדות ציבור. מזג האוויר החורפי אינו מזמין תיירים, אולם יש בכך גם יתרון – היעדר תורים באתרי התיור הפופולריים שפקדנו בנסיעה זאת בלי לדלג על אחד מהם. זה קרה בזכות שתי צעירות, שלי הישראלית ולוצ’יה האיטלקייה, שהצטרפו בביקורן התיירותי הראשון בעיר אל שוחריה הוותיקים של פריז.

שיט ערב על הסיין


ככל שהדבר יישמע מפתיע, למרות עשרות גיחותי לעיר האורות, מעולם לא הנחתי כף רגל במתחם של מגדל אייפל. לא עליתי למרפסותיו ולא צעדתי תחתיו. אולם סדרי העדיפויות של בנות ה־18 בשנת 2016 שונים כנראה, והטור אייפל ניצב בראש רשימת המבוקשים. מגדל המתכת, שתוכנן בידי גוסטב אייפל ונבנה במשך שנתיים, נחנך ב־1889 לכבוד התערוכה העולמית, שנערכה במלאת 100 שנים למהפכה הצרפתית. לא כולם אהבו את התוספת המודרנית לעיר הקלאסית, ורק התקנתן של אנטנות שידור הצילו את המגדל מפירוקו המתוכנן בחלוף 20 שנה. עתה הוא סמלה של פריז, ומדי שנה מטפסים עליו שבעה מיליון מבקרים.


מפגן תאורה מבהיק. מגדל האייפל בלילה. צילום: רויטרס

שתי מעליות נדרשות כדי להעפיל 280 מטרים למרפסת העליונה מבין שלוש מרפסותיו (המחיר למבוגר 17 יורו). ביום בהיר ניתן לצפות ממנה למרחק 70 ק"מ, אך גם ביום חורפי היה אפשר לראות את פריז ובנותיה. שם למעלה ראינו גם את החדר ובו בובות שעווה של המהנדס אייפל ושל ממציא הנורה, תומס אלווה אדיסון, שביקר את בונה המגדל במועד חנוכתו. הם לגמו ככל הנראה שמפניה, והמשקה המבעבע מוצע גם היום תמורת 10 יורו לחוגגים את ההעפלה. לא בקלות מוותרים הצרפתים על מסורת. המבקרים הבודדים שבאים רק לצורכי תצפית מדויקת על העיר יוכלו להסתפק במרפסת הביניים שבגובה 115 מטרים. הקומה הראשונה, בגובה 57 מטרים, עברה שיפוץ אך לאחרונה והיא מציעה היום למבקרים רצפת זכוכית, משטח החלקה על הקרח, מסעדה, אודיטוריום וחנות רחבת ידיים. המגדל פתוח גם בערבים, אבל האטרקציה בשעות אלה היא מפגן התאורה המבהיק שמתקיים מדי שעה עגולה. באחד הערבים נסעה שלי במיוחד לטרוקדרו כדי לראות את הפלא המנצנץ.

אטרקציה דומה, המבטיחה אורות צבעוניים בלילה ותצפית על העיר ביום ובערב (עד חצות), היא הגלגל הענק של פריז. הגלגל, שקוטרו 60 מטרים, הוצב לראשונה בכיכר הקונקורד בשנת 2,000 לכבוד חגיגות המילניום. זהו גלגל ענק המתפרק ומתנייע, והוא מתפקד בפריז רק בעונת החורף (עד סוף פברואר). המראה – מצד אחד גני הטיולרי וארמון הלובר, ומן הצד האחר שדרות האליזה ושער הניצחון – מרשים, ותמורת 10 יורו תעלו לשני סיבובים. גם את החוויה הזאת טעמתי לראשונה הודות לדור הצעיר.

מתפקד רק בעונת החורף. גלגל הענק. צילום: רויטרס

שיט ערב על הסיין עשיתי לאחרונה לפני 15 שנים, כך שאפשר לומר שגם הפעם הייתה זאת חוויה ראשונית (14 יורו). בעוד החדשות מהמזרח התיכון בישרו על גל קור, יכולנו להתרווח על הסיפון בשעה תשע בערב ולצפות במבנים המפורסמים לגדות הסיין וליהנות מאורותיהם המנצנצים של האייפל ושל גלגל הענק. שיטוט לאורך שדרות האליזה וביקור בחנות דיסני סיים את פרק הלונה פארק של הביקור, שלא הושלם במלואו. מחוסר זמן נאלצה שלי לוותר על רכיבה על סוס קרוסלה (סחרחרה) צבעונית, כי ברשימתה נכללו גם אתרים “תרבותיים".

מזון רוחני משובח


כנסיית נוטרדאם על האיל דה לה סיטה, האי שהוא ערש לידתה של פריז, הועמדה במקום של כבוד ברשימה זאת ולא בכדי. הכנסייה שהוקמה במשך כ־200 שנים, במאות ה־12 עד ה־14, מרשימה בכל היבט, למסתכל מן החוץ

ולשוהה באולם התפילה הענק. שני מגדלי הפעמונים הרבועים ושלושת השערים עתירי הפסלים שבחזית הכנסייה, שהיא פאר הארכיטקטורה הגותית, היו גם הם לסמל של פריז לצד מגדל אייפל. שלושת חלונות הרוזטה הצבעוניים שלה הם מן הגדולים בתבל, וכדי ליהנות מיופיים צריך להיכנס פנימה. כאן שוב התברר יתרונו של החורף – לראשונה יכולתי לשהות בכנסייה בלי לחכך כתפיים עם תיירים אחרים, האזנתי בהנאה לשירת המקהלה, וסוף־סוף יכולתי להשתהות מול יצירות האמנות המרשימות שנאספו בכנסייה, שצלחה בשלום את המהפכה הצרפתית ואת שתי מלחמות העולם. קדמה לנוטרדאם על האיל דה לה סיטה כנסיית לה שאפל, ששימשה את מלכיה של צרפת, שמשכנם הראשון בפריז היה על האי. האולם העליון של לה שאפל מוקף 17 ויטראז’ים צבעוניים גדולי ממדים, ותהילתם נודעת ברחבי תבל.

בביקור ראשון בפריז אין מחמיצים את הבזיליקה סקרה קר על גבעת המונמרטר, שכיפותיה הלבנות נראות למרחוק מחלקי העיר השונים. הכנסייה הזאת נחנכה ב־1875, ומכאן סגנון המבנה האקלקטי שלה, המשלב סגנונות אחדים שאפיינו את האדריכלות במועד בנייתה. לכן היא שונה מכנסיות קתוליות אחרות. היא הוקמה לזכר חלליה של צרפת במפלה לפרוסיה ב־1871 כחלק ממפעלי הרפובליקה השלישית שהוקמה לשיקום עיר הבירה, לאחר שרבים ממבניה נהרסו תוך כדי מאבק הממשלה בקומונרים המורדים. הפסיפס שעל תקרת כיפתה הענקית מרשים, וכך גם עמודי התמך של הכיפה והפסלים הצמודים אליהם. המדרגות הרחבות המוליכות אל הבזיליקה הן נקודת תצפית נהדרת על העיר, ותמיד, גם בימי החורף, יושבים עליהן תיירים מכל העולם.
מונמרטר היה כפר שאמנים רבים התנחלו בו, וכיום הגבעה הזאת היא אטרקציה תיירותית. שורה אינסופית של חנויות מזכרות ומסעדות עומסת את מדרחוביה הראשיים המתנקזים לכיכר טרטר, שם יושבים ציירים מול דוכני ציור בניסיון למכור את יצירותיהם. בעבר התרכזו שם גם ציירי דיוקנאות, אולם כיום מנסים הללו לצוד את טרפם כבר מול שער הכניסה לבזיליקה.

הוקמה לזכר חלליה של צרפת. כנסיית סקרה קר. צילום: מאיר בלייך

ובכל זאת, למרות המסחור, לוצ'יה, שלי ומלוויהן נהנו לשוטט שם, לצלם ולקנות מזכרות ומתנות. סמטאות עקלקלות מוליכות ממונמרטר לכיוון מרכז העיר ואל בולבאר האוסמן, שם ממוקמות שתי חנויות הדגל של פריז, פרינטום וגלרי לאפייט, שהיא היכל שאין להחמיצו. האטריום המרכזי של הגלרי הוא יצירת מופת, וכיום אפשר לשבת על מרפסת פנימית באחדות משבע קומותיו וללגום קפה. שלי העדיפה להעפיל אל המרפסת שבקומה השביעית בעודי פונה לקומה החמישית, שם ממוקמת מחלקת הילדים, כדי לרכוש מתנות. ארגז אבני הלגו שבחדרו של הנכד בן ה־4 עמוס לעייפה, ולכן בחרתי לשוב למקורות ולקנות ערכת “מכנו", הזכורה לי מילדותי (החברה נוסדה ב־1898) עם המברג, הברגים והאומים. בשונה מהימים ההם, חלקיה של הערכה העכשווית עשויים מפלסטיק ולא ממתכת.

ארמון ורסאי ומוזיאון הלובר לא הוחמצו ואף עוררו עניין. למרות הדלילות היחסית של המבקרים במוזיאון, מול תמונת מונה ליזה ניצבו עשרות מטיילים ממדינות אסיה השונות שהיו עסוקים בצילומי סלפי. הדור הצעיר מתורגל היטב גם בצפייה בסרטונים תזזיתיים. אך עם כל הכבוד לכישורים אלה, את התצוגה של שלושת אגפי מוזיאון הלובר אי אפשר לראות ביום אחד, גם אם גומאים אותם במהירות קליפית. הדור הצעיר שנלווה אלינו העדיף את האגפים ההיסטוריים המציגים את תרבויות מצרים ויוון. אנו שמנו לב גם לכך שהכניסה למוזיאון הלובר ולארמון ורסאי (ולמוזיאונים נוספים) היא חינם לקטינים עד גיל 18 ועד לגיל 25 לתושבי מדינות האיחוד האירופי. כך מעודדים תרבות והשכלה.

מוסד פריזאי חשוב נוסף הוא מסעדת “לה פרוקופ" שבגדה השמאלית, שם עשו הצעירות היכרות עם המטבח הצרפתי. המסעדה היא הוותיקה בעיר (נוסדה ב־1686), ונשואי שם רבים פקדו אותה. הפעם הושיבו אותנו ליד שולחנו הקבוע של שחקן הקולנוע ז'אן פול בלמונדו ("סטאביסקי", "בורסלינו"). כאשר שיפצו את המסעדה לאחרונה, בשלהי המאה הקודמת, בחרו בעליה להדביק על קירותיה טפט שעליו מודפסים 17 סעיפי מגילת זכויות האדם, שנכתבו בידי המהפכנים ב־1789. מזון רוחני משובח והכרחי לצעירים במדינת ישראל של 2016.