עדיין לא ברור מה יהיו ההשלכות המדיניות והכלכליות של החלטת בריטניה להתנתק מהאיחוד האירופי, אך אפשר להעריך שתוצאות משאל העם ישפיעו על התיירות היוצאת והנכנסת למדינה. דווקא בימים אלו של אי ודאות, ולאחר ההפסד המפתיע של אנגליה לאיסלנד בשמינית הגמר של משחקי יורו 2016, זה הזמן לחזור ולבקר בלונדון, בירת הממלכה המאוחדת, בימים כתיקונם אטרקציה תיירותית נחשקת.

ביקורנו בלונדון נערך בתחילת הקיץ, בשבת חמימה ושמשית, אחרי ימים של קור. מרכזי התיירות של הבירה הבריטית היו מוצפים אדם, מכל המינים והצבעים, ובליל שפות ניסר את האוויר. כותרות העיתונים בישרו על בחירת ראש עירייה חדש לבירת בריטניה: סאדיק קאן (חאן), איש מפלגת הלייבור, מוסלמי, זכה באמונם של למעלה מ־1.3 מיליון בוחרים. היה זה שינוי בהשוואה לבוריס ג’ונסון, ראש עיריית לונדון היוצא, שייצג עולם שונה והיה ממובילי מחנה העזיבה בברקזיט. ג’ונסון צפוי להודיע בימים הקרובים על התמודדותו על הנהגת המפלגה השמרנית. אופי ההצבעה של תושבי לונדון במשאל העם מוכיח כי הם לצדו של קאן, והיו אף כאלה שתבעו שיכריז על פרישת העיר מן הממלכה המאוחדת. קאן, בן למשפחת מהגרים מפקיסטן עם שבעה אחים ואחיות שגרו בשיכון ציבורי, משקף את התמהיל האנושי של לונדון. 
 

ביקורי הנוכחי מתרחש 40 שנה אחרי שנחתי לראשונה בהיתרו, בטיול התיירותי הראשון בחיי. התגוררנו אז בדירת חברים בשכונת דלסטון, שכונה טעונת טיפוח במזרחה של העיר. כבר אז התוודענו למגוון התרבותי של עיר הבירה של ממלכתה של אליזבת השנייה. 1976 הייתה שנה הזכורה בזכות גל החום שפקד את בריטניה, שינוי לטובה לכאורה משנים קודמות שבהן חוו הבריטים חורפים קרים וקיצוב באספקת החשמל, בעקבות משבר הנפט העולמי שפרץ במלחמת יום הכיפורים.
 
קיץ אנגלי בבית המשפט המלכותי בלונדון. צילום: מאיר בלייך
 



הייתה זו שנה עליזה יחסית לקודמותיה, עם הרולינג סטונס והסקס פיסטולס, כשסאות’המפטון מהליגה השנייה מפתיעה את מנצ’סטר יונייטד בגמר הגביע האנגלי. אבל במקביל, בזירה הכלכלית והפוליטית החלה ממשלת הלייבור, שהעומד בראשה הרולד וילסון אך פינה את הבית ברחוב דאונינג 10 לטובת ג’יימס קלהאן, לספוג סדרת שביתות ומשברים חברתיים. אלו מצאו בין השאר ביטוי במהומות בשכונת נוטינג היל. לכן לא היה מפתיע שבבחירות שהתקיימו כעבור שלוש שנים החל עידן חדש, זה של מרגרט תאצ’ר.
 

עשור לאחר מכן, כאשר עברתי לעבוד בלונדון, היו אלה שנות התהילה של תאצ’ר, “אשת הברזל”. ארגנטינה הוכתה באיי פוקלנד, מדיניות ההפרטה זכתה להצלחה, והעיקר לשיטתה: האיגודים המקצועיים הודברו ובראש רשימת המוכים עמדו הכורים ואיגודי מקצוע העיתונות. רופרט מרדוק, בעל בריתה של תאצ’ר ובעליהם של סקיי טי־וי, “טיימס” הלונדוני, “הסאן” ו”ניוז אוף דה וורלד”, נטש את פליט סטריט, רחובם וביתם של עיתוני אנגליה, והעביר את ממלכתו לשכונת וופינג באזור המזחים של מזרח לונדון. עיר הבירה החלה לשנות את פניה, ומאז ביקורי האחרון בה, לפני שנים אחדות, היא ממשיכה להתחדש.

לחבר מזרח ומערב
 

בביקור הנוכחי היה ג’ו, נהג המונית שהסיע אותנו מנמל התעופה לבית  המלון (בסכום הגבוה של 75 לירות שטרלינג עד לקנזינגטון!), אחד האנגלים הבודדים שפגשנו. נותני השירותים בתחומי התחבורה, האירוח וההסעדה של העיר הם זרים, כאלה שמגיעים ממדינות האיחוד האירופי. ג’ו שירת בצבא הבריטי בשנות ה־60 של המאה הקודמת וסיפר שהוא התגורר עם הוריו על אם הדרך המוכרת כיום כ־M4, המוליכה ממרכז העיר לנמל התעופה היתרו. משפחתו קיבלה הודעה שבתוך שישה חודשים היא תפונה מביתה כדי לאפשר את הרחבתו של הכביש.
 
פליט סטריט. צילום: מאיר בלייך
 

גם היום נמשכת תנופת הבנייה בעיר. אולמי התערוכות של ארלז קורט, שם התקיים בעבר יריד התיירות השנתי, נמחקו ועתה בונים שם שכונה חדשה. בלבה של העיר מחדשים את תחנת התחתית ויקטוריה ומקימים מעליה גורד שחקים. מתחת לעיר נחפרת מנהרה חדשה לרכבת מהירה, שתחבר את מזרחה עם מערבה. בסיטי של לונדון, בגדה הדרומית של התמזה ובאזור המזחים מכוסה קו הרקיע במנופים.
 

לונדון נעשית עיר נוחה יותר לתייריה ולתושביה. זה לא מכבר נחנכה אוטוסטרדה לשימושם של רוכבי אופניים, ממתחם העסקים והקניות קנרי וורף באזור המזחים בעבר לווסטמינסטר. ברחובותיה של העיר הוצבו עמודי שילוט ידידותיים למשתמש, כך שאפשר לטייל ברגל ללא מכשיר ניווט. האוטובוסים נותרו אדומים, אך הם חדשים וכוללים מערכת כריזה, לוח מידע וגם אוורור לימי החום. זה כשנתיים לא ניתן לשלם לנהגיהם במזומן, ואלטרנטיבה תיירותית זולה היא לרכוש כרטיס אוטובוס יומי בחמש לירות שטרלינג. אם חפץ התייר לנסוע גם בתחתית, אזי הברירה היעילה, השימושית גם לאוטובוס, היא להצטייד בכרטיס אויסטר המגנטי - הרב־קו הלונדוני.
 
תהלוכת חתונה מסורתית ברחוב פליט סטריט. צילום: מאיר בלייך
 

חזרתי לפליט סטריט, שימי הזוהר שלו תמו עוד לפני סיומו של המילניום השני. לשם נסענו העיתונאים הישראלים מדי מוצאי שבת כדי לקרוא את הכותרות והסקופים של עיתוני יום ראשון. כך יכלו קוראי העיתונים בישראל לקרוא את גילוייו של מרדכי ואנונו על הכור בדימונה, יחד עם קוראי "סאנדיי טיימס". 
 

בימים אלה רחוב פליט, בקצה הסיטי של לונדון, הוא רחוב אפרורי יחסית עם כמה פאבים עתיקי יומין ועם לשכות עורכי הדין (The Inns of Court) הפזורות בסמטאות סביבו בזכות קרבתן לבית המשפט המלכותי ולאולד ביילי (בית המשפט הפלילי). בבניין שאכלס בעבר את “הדיילי טלגרף”, הנפוץ בעיתוני הברודשיט, ממוקמים כיום משרדי בנק ההשקעות גולדמן זקס.
 

ההיסטוריה של רחוב פליט מתחילה כבר מימי הרומאים. במאה ה־13 הוא נודע כרחוב גשר פליט, הנהר שנשק לחומותיה של לונדון, ולימים הוא שימש כדרך המלך מן הסיטי לווסטמינסטר. את התנחלותה של ממלכת העיתונות ברחוב מייחסים למאה ה־14, עת הוקמו ברחוב בית דפוס ובית הוצאה לאור. העיתון הראשון שנערך והודפס בפליט סטריט היה “הדיילי קורנט” בשנת 1702 ואחריו יצא לאור “המורנינג כרוניקל”. אף שעיתוני לונדון נטשו את הרחוב, המונח “פליט סטריט” מייצג עד היום את העיתונות הבריטית.




שלווה בעיר הסואנת

 



מתחם ה"טמפל" (The Temple), הממוקם בין רחוב פליט לנהר התמזה, משלב מבנים וגינות נוי, והוא נקרא כך על שמה של כנסייה מן המאה ה־12 הידועה במבנה העגול שלה, שביקש לחקות את כנסיית הקבר בירושלים. תחילתה של הכנסייה כמפקדה של מסדר הטמפלרים (אבירי המקדש), שנטל על עצמו להגן על עולי הרגל למדינת הצלבנים. הכנסייה זכתה לפופולריות בתחילת המילניום הנוכחי כאשר כיכבה באחדים מפרקי הספר "צופן דה וינצ'י". כאשר המסדר הטמפלרי נחלש, השתלט בית המלוכה על הנכסים, ובהרשאתו נכנסו למבנים הרבים שסביב הכנסייה לשכות עורכי דין, המתפקדות שם למן המאה ה־14 ועד היום, כאמור. תיירים מעטים פוקדים את המתחם, שבו אפשר למצוא שלווה בעיר הסואנת. 
 
סומרסט האוס, מהארמונות של המאה ה-17. צילום: מאיר בלייך
 

המשכו של רחוב פליט לכיוון ווסטמינסטר הוא ה"סטרנד", שהיה משכנם של בתי אצולה עד למאה ה־17. הללו הקימו בתי מידות, או שמא ראוי לומר ארמונות, המפארים את הרחוב עד לימינו אלה. מלון סבוי ובית סומרסט (Somerset House) הם הידועים שבהם. בית סומרסט תופס את כל המרחב בין הסטרנד לנהר, ממזרח לרחוב המוביל לגשר ווטרלו. כיום זהו בניין ניאו־קלאסי מרובע ועצום, המקיף חצר רחבת ידיים. יסודותיו הונחו בידי הדוכס סומרסט במחצית המאה ה־16. לאחר שהוצא הדוכס להורג, עבר הארמון לבעלותו של בית המלוכה, והדיירת הראשונה שלו הייתה הנסיכה אליזבת, בטרם הוכתרה למלכה. ב־1775 העביר הפרלמנט חוק שנועד להעביר נכסים לידי הציבור, ולאחר עבודות תכנון ובנייה שארכו כ־20 שנים אוכלס המבנה בגופי ממשל מגוונים.
 

בשלהי המאה ה־20 נמצא למבנה הענק שימוש נוסף – בית לאמנות ויזואלית. אולמות אחדים הוסבו לגלריות ונחתם הסכם עם מוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרסבורג שלפיו יוצגו בבניין תערוכות של יצירות מאוסף המוזיאון הרוסי. בחורף משמשת החצר של הארמון כזירת החלקה על הקרח, ובקיץ נהנים ילדי לונדון ממזרקת אדמונד ספרא על 55 מתזיה היורים מימיהם ממפלס הרצפה לכל עבר. וכשהמים לא זורמים, מתקיימים שם מופעים, ועם הכוכבים שהופיעו שם נמנים איימי ויינהאוס המנוחה, לילי אלן ולהקת הרוק האלטרנטיבי סנואו פטרול. בחזית הבניין, אל מול התמזה, נפתח בחודש מאי בית האוכל  Tom’s Terrace (של השף טום אייקנס), כשבימי שמש מצל על המרפסת אוהל ענקי. בהשוואה לגדה הדרומית של התמזה, המשופעת במסעדות ובפאבים על גדת הנהר לצד מוסדות כתיאטרון הלאומי, Tom’s Terrace היא נקודת אור בודדת על הגדה הצפונית במרכזה של לונדון. כשאנגליה מפסידה לאיסלנד, מפנה גב לאירופה ומסתכנת בפרישת סקוטלנד מהממלכה המאוחדת, גם זה משהו.