עשור לאחר מכן, כאשר עברתי לעבוד בלונדון, היו אלה שנות התהילה של תאצ’ר, “אשת הברזל”. ארגנטינה הוכתה באיי פוקלנד, מדיניות ההפרטה זכתה להצלחה, והעיקר לשיטתה: האיגודים המקצועיים הודברו ובראש רשימת המוכים עמדו הכורים ואיגודי מקצוע העיתונות. רופרט מרדוק, בעל בריתה של תאצ’ר ובעליהם של סקיי טי־וי, “טיימס” הלונדוני, “הסאן” ו”ניוז אוף דה וורלד”, נטש את פליט סטריט, רחובם וביתם של עיתוני אנגליה, והעביר את ממלכתו לשכונת וופינג באזור המזחים של מזרח לונדון. עיר הבירה החלה לשנות את פניה, ומאז ביקורי האחרון בה, לפני שנים אחדות, היא ממשיכה להתחדש.
ההיסטוריה של רחוב פליט מתחילה כבר מימי הרומאים. במאה ה־13 הוא נודע כרחוב גשר פליט, הנהר שנשק לחומותיה של לונדון, ולימים הוא שימש כדרך המלך מן הסיטי לווסטמינסטר. את התנחלותה של ממלכת העיתונות ברחוב מייחסים למאה ה־14, עת הוקמו ברחוב בית דפוס ובית הוצאה לאור. העיתון הראשון שנערך והודפס בפליט סטריט היה “הדיילי קורנט” בשנת 1702 ואחריו יצא לאור “המורנינג כרוניקל”. אף שעיתוני לונדון נטשו את הרחוב, המונח “פליט סטריט” מייצג עד היום את העיתונות הבריטית.
בשלהי המאה ה־20 נמצא למבנה הענק שימוש נוסף – בית לאמנות ויזואלית. אולמות אחדים הוסבו לגלריות ונחתם הסכם עם מוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרסבורג שלפיו יוצגו בבניין תערוכות של יצירות מאוסף המוזיאון הרוסי. בחורף משמשת החצר של הארמון כזירת החלקה על הקרח, ובקיץ נהנים ילדי לונדון ממזרקת אדמונד ספרא על 55 מתזיה היורים מימיהם ממפלס הרצפה לכל עבר. וכשהמים לא זורמים, מתקיימים שם מופעים, ועם הכוכבים שהופיעו שם נמנים איימי ויינהאוס המנוחה, לילי אלן ולהקת הרוק האלטרנטיבי סנואו פטרול. בחזית הבניין, אל מול התמזה, נפתח בחודש מאי בית האוכל Tom’s Terrace (של השף טום אייקנס), כשבימי שמש מצל על המרפסת אוהל ענקי. בהשוואה לגדה הדרומית של התמזה, המשופעת במסעדות ובפאבים על גדת הנהר לצד מוסדות כתיאטרון הלאומי, Tom’s Terrace היא נקודת אור בודדת על הגדה הצפונית במרכזה של לונדון. כשאנגליה מפסידה לאיסלנד, מפנה גב לאירופה ומסתכנת בפרישת סקוטלנד מהממלכה המאוחדת, גם זה משהו.
התרעות פיקוד העורף