אנשי ונציה, ששלטו באי היווני זקינתוס כ-300 שנים (1484-1797), העניקו לו את הכינוי "פרח המזרח" בזכות 7,000 מיני הצמחים הגדלים בו. זקינתוס נודע במגוון הנופים שלו, הכוללים בנוסף לחופי הים גם כפרים ששימרו מידה של אותנטיות, חורש טבעי, חלקות חקלאיות, כרמי ענבים ומטעי זיתים. לכן, אין זה מפתיע שזקינתוס - השלישי בגודלו באיים היוניים הממוקמים ממערב לחופי יוון - הוא אתר תיירות מבוקש. שלוש חברות התעופה הישראליות טסות בחודשי הקיץ לאי, הידוע גם בשם זנטה (Zante).



גם שמה של עיר הנמל ובירת האי, שחיים בו כ-35 אלף תושבים, הוא זקינתוס. למרות רעידת האדמה אשר פקדה אותו ב-1953 והדליקה שפרצה בעקבותיה, עדיין ניכרים בה סממני התקופה הוונציאנית. העיר אינה מציעה הפתעות מיוחדות והיא דומה לערים במעמדה באיים יווניים אחרים. התיירים שבאים לזקינתוס נהנים לטייל בעיר, ברחובותיה הצרים עתירי החנויות והמסעדות (יש גם שני מוזיאונים היסטוריים), לשבת בטברנה מול הנמל או לחוש את האווירה בשוק המקומי. אולם הנכס העיקרי של האי הם חופיו, ומאלה יש מגוון ראוי; החל מחופים חוליים, עבור בחופים סלעיים וכלה בחופים ייחודיים עם מפרצים, מערות ונקיקים. אתרי התיירות הפופולריים הם בחופים המזרחיים, הצופים אל חצי האי פלופונס, בזכות היותם משופעי חול - בניגוד לחופים המערביים, המבודדים והסלעיים.



שלי ג', שסיימה את התיכון וממתינה לגיוס, הגיעה לזקינתוס עם שתיים מחברותיה. אך טבעי היה שיתבייתו על לגאנאס (Laganas), עיירת המסיבות והברים השוכנת במפרץ רחב-הידיים המצוי בדרום-מזרח האי, מדרום לבירתו. לגאנאס, שנהנית מחוף חולי רחב ידיים - תשעה ק"מ אורכו - עדיין אינה איביזה או איה-נאפה, אך היא מצויה על הרצף הזה. את אתרי הנופש הצפוניים יותר של זקינתוס, ובהם ציליבי (Tsilivi) שמצפון-מערב לעיר הבירה, הצעירים משאירים למשפחות, והמפורסם בחופים שם הוא בננה-ביץ'. כאשר ההורים שבאו לנפוש בזקינתוס, נתונים בעיצומו של בילוי על חוף הים עם ילדיהם, החלק הצעיר של תייריה של לגאנאס רק מתעורר.



לגאנאס מרוחקת שישה ק"מ מן הנמל של זקינתוס וארבעה ק"מ משדה התעופה (מחיר הנסיעה במונית הוא כעשרים אירו) והיא גם אתר התיירות העסוק והצפוף באי. הצעירים אכן נוהים לשם, ולרשותם העיירה מציעה בתי מלון (2-3 כוכבים), אכסניות ודירות להשכרה עם מחירים בהתאם. עם זאת, בלגאנאס מצויים גם בתי מלון לכלל התיירים אם הם מוכנים להיות שותפים פסיביים להמולה הצעירה. למרות השכנות לאתר התיירות ה"רועש", חוף המפרץ של לגאנאס הוא גם שמורת טבע המארחת צבי ים ייחודיים ומוגנים. יש בכך יתרון מסוים, כי הפעילות היחידה המותרת שם היא צלילה או שיט בסירות שלהן רצפת זכוכית, ואילו הרפתקאות מים סוערות יותר אסורות. חוף הים עצמו שופע שמשיות וכיסאות נוח, ומי שמבקש בילוי אקסקלוסיבי יותר יוכל לבלות על איון זעיר, קמאו שמו, שאליו מגיעים על גבי גשר עץ.



בננה ביץ', זקינתוס
בננה ביץ', זקינתוס



200 ישראלים בני מזל


הנה מה שמפרסמת (בתיקונים קלים) אחת מחברות הנסיעות בישראל כדי למשוך צעירים לנסיעה לזקינתוס: "בכל שבוע יש באי כ-30 אלף צעירים מכל העולם. רובם מגיעים מאירופה - בריטניה, שוודיה, דנמרק, גרמניה ועוד. רק מאתיים ישראלים יזכו להיות ביעד המדהים הזה. בלגאנאס יש 251 ברים ומועדונים ברחוב אחד. מסיבות בריכה (בבתי מלון שיש בהם בריכה עורכים מסיבות יום ושעשועונים), מסיבות צבע (מפזרים טלק על הבגדים המוארים בשלל צבעים), מסיבות ספינה, מסיבה בלבן, מסיבות קצף, מסיבות חוף ועוד. אלף איש בממוצע במסיבה, מ-23:00 בלילה ועד 07:00 בבוקר - כולם חוגגים ומבלים ברחוב המטורף הזה". מובן שחופשה משוחררת רסן גוררת עמה גם תופעות פחות נעימות - שכרות ושאר מרעין בישין המותירים הורים מודאגים הממתינים לילדיהם עד שיחזרו בשלום.



נסיעה מאורגנת כזאת ("רק מאתיים ישראלים") מבטיחה שיש נציג של חברת הנסיעות שיכול לסייע בשעת מצוקה. הוא יכול להועיל בהיבטים נוספים, כמו הכוונה ומכירה של כרטיסים למסיבות. שלי ג' פגשה צעירים שהחזיקו כרטיסים ל-14 מסיבות, שבע ביום ושבע בלילה. מחיר כרטיס למסיבה עומד על 15 עד 45 אירו, ועל סכום זה צריך להוסיף את מחירי המשקאות. כמובן אפשר להגיע לזקינתוס באורח עצמאי ולבחור את האכסניה לפי הטעם האישי ובלי להיקלע לבית מלון שבו חוגגים מצהרי היום ועד אחרי חצות.



במהלך היום, בצד אפשרות של שיזוף על חוף הים, משוטטים צעירים בלבושם המינימלי ברחוב הראשי של העיירה - שם ימצאו מסעדות, חנויות, מינימרקטים וסוכנויות השכרת רכב, קטנועים וטרקטורונים. אלה שמעדיפים לדחות את צריכת האלכוהול לשעות החשיכה יכולים לשכור אחד מכלי הרכב הללו ולטייל באי, ואילו אחרים יצטרפו לאחד מסיורי השיט המאורגנים. שטחו של האי הוא כ-400 קמ"ר וצורתו מזכירה אומצה. כדי להקיפו בסירה נדרשות תשע שעות, ואנו מציינים זאת כי שתי האטרקציות של האי שאין לוותר עליהן כרוכות בשיט: המערות הכחולות וחוף האונייה הטרופה. ההפלגות הסטנדרטיות יוצאות מן הנמל של זקינתוס. יש כאלה שכוללת איסוף מבית המלון. לאחרות, הזולות יותר, רוכשים את הכרטיסים בנמל. אם אכן בחרתם לשוט בספינות הטיולים הרגילות, אל תצפו לחדור אל תוך הנקיקים והמערות. אתם תזכו לראות את פתחיהן, לא יותר. אפשרות אחרת היא להפליג בסירה צנועה או יוקרתית מאחד מיישובי החוף, כאגיוס-ניקלאוס או קורוני, שניהם בקצהו הצפוני של האי או מפורטו-ורומי שבחוף המערבי.



המערות הכחולות וקשתות האבן הניצבות במים זכו לפרסום בזכות הים הצלול והגוון הכחול המהפנט שלהן. הגוון הזה נוצר בשל קרקעיתו העמוקה של הים, והוא משתנה בהתאם לשעת היום או זווית השמש. למעשה, יש באי שלושה אתרים של מערות: המפורסם מכולם - המערה הכחולה (בה"א הידיעה) - מצוי בצפון האי, לא הרחק מקייפ סקינרי, ולשם מגיעות הספינות היוצאות מנמל זקינתוס. מערות אחרות יש בדרומו של האי, בקרי, והן מרתקות באותה מידה בהציגן מי טורקיז צלולים המלטפים את קירות הסלע הלבנים. אתר שלישי של מערות נמצא ליד פורטו-ורומי שבמערבו של האי, ויתרונו בקרבתו לחוף הספינה הטרופה.



חוף הספינה הטרופה, זקינטוס. צילום: עומר רבינוביץ-לוי ומאיה קייזרמן
חוף הספינה הטרופה, זקינטוס. צילום: עומר רבינוביץ-לוי ומאיה קייזרמן



דרך הים


חוף הספינה הטרופה (חוף נָבגיו) נחשב לחוף המצולם ביותר ביוון כולה. זהו מפרץ חולי מקסים שב-1981 נסחפה אליו ספינת מבריחים. החוף, ששמו היה עד אז "מפרץ המבריחים", טמון בין סלעי ענק הניצבים משלושת צדדיו, ולכן אפשר להגיע אליו רק דרך הים. ספינת הטיולים מורידה את נוסעיה בקרבת החוף וממתינה להם עד שיסיימו את מקצה הצילומים המתבקש, שישודר לאינסטוש ולדומיו בתוך דקות או אחרי שעות אחדות, עם שובם של המטיילים אל נקודת החיבור לרשת הממתינה להם בבית המלון. למעשה, המקום הנכון לראות את הספינה הוא נקודת התצפית בגובה של 200 מטרים מעל פני הים, אולם אליה אפשר להגיע רק מן העורף. האטרקציה כה מבוקשת עד כי בעונות התיירות ובשעות השיא צפוף שם, עובדה הפוגמת בחוויה. למזלה של שלי ג', ביום שביקרה שם לא ניכר לחץ מבקרים.



המערה הכחולה. צילום: עומר רבינוביץ-לוי ומאיה קייזרמן
המערה הכחולה. צילום: עומר רבינוביץ-לוי ומאיה קייזרמן



מי שזה עתה סיים את בחינות הבגרות אינו מתעניין בהיסטוריה, ודאי שלא בזאת של זקינתוס. אולם באי הזה נכתב פרק ייחודי בדברי ימיו, והוא ראוי לאזכור. עם סיום השלטון הוונציאני וחילופי הכובשים בתקופת מלחמות נפוליאון עבר האי לשליטת הבריטים, וכמוהו גם איים שכנים. מאבקם של תושבי האי לעצמאות נשא פרי ב-1864, והאיים היווניים נעשו חלק מיוון. כאשר נכבש זקינתוס בידי הנאצים, התגוררו בו כ-270 יהודים. בספטמבר 1943 דרש המפקד הגרמני של האי מראש העירייה של זקינתוס רשימה ובה פרטיהם של היהודים המתגוררים באי. ראש העירייה לוקאס קרר נועץ עם ראש הכנסייה הבישוף האורתודוקסי כריסטומוס והודיע למפקד כי יהודי האי הם יוונים. עוד אמר כי הם נתונים לחסותו של הבישוף ככל תושביו של האי, ולכן אין הוא רואה לנכון להציג את הרשימה. כאשר עמד הנאצי על דרישתו מסר לו ראש העירייה דף נייר ובו שני שמות - של איש הכמורה ושלו. בינתיים נמלטו יהודי האי אל הכפרים בתוככי הארץ, וזכו למקלט בקרב האוכלוסייה המקומית. לגרמנים היו עניינים אחרים לעסוק בהם בעת ההיא, והם זנחו את תביעתם. בחצר בית הכנסת שבעיר, שנהרס ברעידת האדמה ב-1953 (לאחריה יהודי האי עזבוהו), הוצבו פסליהם של שני האישים לאות תודה על מעשה גבורתם. אפשר לראותם מבעד לשער הברזל.