דקות אחדות אחרי שצילמנו את הירח המלא שהאיר את כיפת הפנתיאון, החל מופע של רעמים וברקים שלווה בגשם סוחף. זאת הייתה תחושה של רעננות וחידוש לאחר חודשים של קיץ ישראלי לח. אך גם ללא המופע שקידם את פנינו,  פריז היא התרוממות רוח בכל מובן, ולכן אליה אנו חוזרים. את טיולנו התחלנו בטיסת צהריים עם חברת הלואו־קוסט טרנסאוויה. מושבי המטוס הירוקים (והצפופים קמעה) היו שינוי לעומת הכחול־אפור שאליו אנו רגילים. “כל נתניה על המטוס”, אמרה לנו שכנתו לטיסה, שרגילה לטוס בין שני בתיה, זה שבעיר הנופש לחוף הים התיכון וזה שממוקם באחד מפרבריה של בירת צרפת.

גם הנחיתה בשדה התעופה אורלי הייתה חידוש לעומת הנמל שארל דה־גול, שבו משתמשות חברות התעופה הישראליות וגם אייר־פרנס. אורלי קטן יותר ופחות צפוף, ללא הכרח לצעוד מאות מטרים. גם המרחק למרכז פריז קצר יותר, והחל מחודש מרץ השנה מחירי המוניות קבועים: 30 אירו לגדה השמאלית, 35 אירו לימנית (ב־20 אירו זול יותר מדה־גול). הרגשנו בבית, ולאו דווקא בשל העובדה שנהג המונית שלנו נשוי לישראלית ודובר עברית. בבית המלון הקבוע שבו אנו מתאכסנים קיבלו אותנו במאור פנים, ולאחר דקות שמנו פעמינו ל”מסעדת הבית” - קומפטואר דו-פנתיאון ברחוב סופלו.


הרובע החמישי, הלטיני, אינו רק הסמטאות התיירותיות הקרובות לנהר הסיין. בעיקרו זהו רובע של סטודנטים המאכלסים את הסורבון ושלוחות אקדמיות נוספות של האוניברסיטה הפריזאית. בשל כך הרובע משופע בחנויות ספרים, בתי קולנוע, מסעדות (בראסרי) וברים שמשרתים את דייריו. הקומפטואר אירחה תערובת של תיירים, סטודנטים ומוריהם. זו בראסרי מסורתית, ושולחנותיה הפזורים על המדרכה מול הפנתיאון היו תפוסים כולם. בילוי של ערב במוסד כזה הוא חלק מן החוויה הפריזאית, ולצד מנות הרוסטביף ושבר־שו (סלט גבינת כבשים חמה), נלגם בקבוק יין סנט־אמיליון. ושוב הפתעה: המלצרית חוליה, סטודנטית מבואנוס איירס, ידעה לומר תודה בעברית. הכיצד? שאלנו. “אמא שלי חיה חמש שנים בישראל”, השיבה. לא, היא עדיין לא ביקרה בארץ. חוליה (ג’וליה) מעדיפה לטייל באירופה. 



אתנחתה עירונית



ומהי אירופה אם לא מזג אוויר המאפשר להתעורר ולפתוח חלון לרווחה ולשאוף אווירה משוחררת מכל עננה מזרח תיכונית מעיקה? את היום השני בפריז התחלנו בגיחת בוקר היישר לגני לוקסמבורג, הנראים נפלא בכל עונה.  את סתיו 2016 צבעו האחראים לגן בוורוד ובסגול. היום הארוך היה עוד לפנינו, וכך  היה אפשר לשוטט ולגלות פינות שטרם ראינו, כמו פסלו של המשורר בן המאה ה־19 פול ורלן, שאחד משיריו המפורסמים הוא “שיר סתיו”. את שיאו של היום החלטנו להקדיש לאמן נוסף, הפסל אנטואן בורדל. כל מי שמבקר בפריז שמע על המוזיאון המקסים של אוגוסט רודן. רבים אף ביקרו שם. אולם אומה עתירת אמנים כצרפת אינה נסמכת רק על פסל אחד. בורדל הוא פסל נוסף שבירת צרפת מחזיקה מוזיאון של יצירותיו, מוזיאון שסדר הגודל שלו אינו נופל מזה של מורו והאב הרוחני שלו, רודן.

לראשונה התוודענו לבורדל בעיר הולדתו, מונטבאן בחבל מידי־פירנה, במוזיאון שנושא את שמו של אמן אחר בן אותה העיר, ז’אן אוגוסט אנגרה. אנטואן בורדל (1861־1929) הגיע לפריז בבחרותו כדי ללמוד בבית הספר לאומנויות יפות ודי מהר מצא אכסניה ברובע מונפרנס, שהיה ביתם של אמנים נוספים. ביתו של בורדל והאטלייה הצמוד אליו הם כיום אתר המוזיאון ברחוב הנושא את שמו של הפסל. תחילת דרכו לתהילה הייתה כעוזרו של אוגוסט רודן ובחלוף שש עשרה שנים, ב־1909, הוא עשה לעצמו די שם כדי לצאת לדרך עצמאית. פסליו, רבים מהם גדולי ממדים, פזורים בערי צרפת ובמוזיאונים ברחבי תבל. המפורסמים שבהם הם הרקולס הקשת וסדרה של תבליטים שנעשו עבור המוזיאון, שהכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום, משתרע על פני מבנים אחדים, וצמוד לו גן פסלים מרשים, כמו אל מוזיאון של רודן. אולם בעוד שהמוזיאון של המפורסם בפסלי תבל ממוקם בסביבה קיסרית רגועה (ליד האינווליד), זה של בורדל מצוי בסביבה עירונית סואנת, סמוך לתחנת הרכבת ולמגדל שמכער את קו הרקיע של היפה בערי תבל. בית הקברות מונפרנס עשוי להיות אתנחתה נעימה בשאון העירוני.


לצד בתי הקברות פר־לשז ומונמרטר, זה של מונפרנס מארח בתחומו דמויות חשובות בהיסטוריה של צרפת ופריז. ברשימה מופיעים בני הזוג ז'אן־פול סארטר וסימון דה־בובואר, המחזאים יוג'ין יונסקו וסמואל בקט, הסופר גי דה־מופסאן, המשורר שארל בודלר, הקולנוען קלוד סוטה וגם יהודים כסרז' גינסבורג, הצייר חיים סוטין, רנה קסין ואלפרד דרייפוס. כן, הפריזאים, בתור אומה שהשוויון הוא אחד ממרכיבי ססמת המהפכה שלה, קברו את בני כל הדתות זה לצד זה. בני אנוש, לפחות לאחר מותם, היו שווים. המהפכה של 1789 שמה קץ למעמדה הבכיר של הכנסייה ובעקבותיה חדל חלק נכבד מן המנזרים והכנסיות לשמש את כהני הדת. מבנים רבים נהרסו, אחרים נהפכו למוסדות ציבוריים חשובים יותר ופחות, ויש שמארחים מופעי תרבות.



כנסיית סנט־אפרם ברובע הלטיני נחבאת אל הכלים, שלא כמו שכנותיה ובראשן נוטרדאם. המבנה הצנוע נבנה במאה ה־18, אולם יסודותיו הם מן המאה ה־14. הכנסייה משמשת מאז 1925 את הקהילה הסורית־קתולית, והיא מארחת קונצרטים. אנו התענגנו מנגינתו הווירטואוזית של הפסנתרן פסקל מאנטן, שהפליא לבצע יצירות של מוצרט ושופן. קירותיה החשופים של הכנסיה מעוטרים אך קמעה בציורי קדושים בסגנון מזרחי-ביזנטי. לקירות עירומים במתחם עצום, אפילו בממדים פריזאיים, נחשפנו בארמון ונסן (
Château de Vincennes).

הארמון הזה ניצב בפאתיו של יער וינסן, אחד משתי הריאות הירוקות של פריז, ומן הצד האחר של העיר מזרים לה חמצן יער בולון, המפורסם יותר. גם הארמון המלכותי ונסן נדחק לקרן זווית לעומת ארמונות מלכותיים אחרים כוורסאי וזה שבסן־ז'רמן און־ליי, אפילו שגם הוא קשור ללואי ה־14. את העובדה הזאת אפשר לייחס לכך שארמון ונסן היה מחוז גלות לבני מלוכה, לאצילים ולגנרלים שסר חינם. בתקופת מלחמות נפוליאון הוא שימש כמפקדה וכמפעל ליצור נשק ואחר כך היה בית סוהר שהאסיר המפורסם מכולם שבילה בין כתליו העבים היה המרקיז דה־סאד. המתחם מוקף חומה אדירה ובה שלושה שערים. במרכזו של המתחם מצויה קתדרלה ומעל לכל מתנשא לגובה של 52 מטרים מבנה מרשים ששימש את מלכי צרפת במאה ה־14, הדנג’ן (הצינוק). הגישה אליו היא דרך גשר תלוי והסיור בו מחייב טיפוס במדרגות לולייניות. כמטייל אדוק בפריז חשתי צורך לראות מה מסתתר בין חומותיו של הארמון אך הביקור מומלץ רק למיטיבי לכת. ידידינו הפריזאים הודו שלא ביקרו שם.



“לקחת כוס" על המדרכה



אחת מפגישותינו עם ידידינו בביקור הנוכחי הייתה על מדרגות המדלן, הכנסיה המרשימה והייחודית בזכות המבנה הניאו־קלאסי שלה ושמונה עמודי התווך בקדמתה. במאה ה־12 היה באותו אתר בית כנסת, והוא הוחרם בידי מלכה של צרפת כדי להקים את הכנסייה. המבנה הנוכחי הוא יוזמה של נפוליאון, אך הוא נחנך רק ב-1845. כיום, לצד קיום תפילות, נעשים באתר שימושים שונים, ובין השאר מתקיימים בין כתליו, בתפאורה מרשימה של איורים ופסלים, קונצרטים. אנו האזנו לרקוויאם השמימי של מוצרט שבוצע בידי סולנים, תזמורת ומקהלה של שמונים זמרים וזמרות. ערבי הסתיו בפריז הם נעימים, לכן, יכולנו בתום הקונצרט “לקחת כוס” (prendre un verre), כלשון המקומיים, וללגום משקה ביושבנו על המדרכה באחד מבתי הקפה גדושי המבלים של סופשבוע.



פריז, נאמר למי שחשב וכתב אחרת, ממשיכה לרתק המוני תיירים. אומנם חיילים חמושים מסתובבים ברחובותיה, אתרים לא מעטים הגבילו את מספר שערי הכניסה אליהם ובחלקם אף בודקים את התיקים, אולם החוויה התיירותית אינה נפגמת.

למזלנו, הגענו בזמן לכבוד יום ה- Patrimoine, יום המורשת האירופי, שבו, בסוף שבוע אחד של ספטמבר, נפתחים מוסדות לאומיים לביקור הקהל הרחב. בהיותנו שכנים של הסורבון – מחלון חדר המלון אנו צופים בכיתות הלימוד - התייצבנו בתור ובתום בדיקה ביטחונית זכינו לראשונה לדרוך על מרצפות היכל הדעת של צרפת. משם מיהרנו לארמון לוקסמבורג, משכנו של הסנאט (הבית העליון) הצרפתי וגם חדרנו למפקדת המשטרה של צרפת באיל דה לה-סיטה כדי לראות היכן ממוקם משרדו של המפקח מגרה, גיבורו של ג'ורג' סימנון. בסופו של יום הענקנו כבוד לגיבורי האומה הצרפתית הקבורים במרתפי הפנתיאון. כל המוסדות הללו ראויים לאיזכור בכתבה נפרדת.