תחזית מזג האוויר הבטיחה ראש שנה אזרחית קר מאוד במזרחו של הים התיכון, והיה בכך כדי להוסיף נדבך להחלטתנו לבלות ימי חג ומועד, כלליים ופרטיים כאחד, בחבלי מחוז פיאמונטה שבאיטליה. ניסיוננו לימד אותנו שנעים יותר במינוס ארבע מעלות בברולו מאשר בפלוס ארבע בביתנו שבשפלה.


עונת החורף היא עונה שחונה בהיבט התיירותי בחבלי רוארו ולאנגה, הממוקמים מדרום מזרח לטורינו, בירת מחוז פיאמונטה, והמפורסמים ברחבי תבל בזכות יינותיהם. נוכחנו בכך כאשר סיירנו ברחובות הכפר ברולו שבו התמקמנו. מסעדות אחדות היו סגורות על מנעול ובריח וכך גם חנויות בודדות לטעימה ולממכר יין, האנוטקות. במקביל, חדרי האירוח המקסימים,



La Giollita, של מכרינו דניאלה ופרנקו, היו פנויים. הכפר המטופח הזה הוא אחד התיירותיים והמבוקשים בחבלי הארץ הללו.



הנוף של חבלי לאנגה, רוארו וגם מונפורטו, שאזורי גידול מסוימים שלהם הוכרזו כאזורי שימור של אונסק"ו, מאופיין בגבעות עגולות, שבפסגותיהן שוכנות עיירות, שהן למעשה כפרים גדולים, ובמרכזן מצויים טירה, כנסייה ומגדל תצפית עתיק. מדרונות הגבעות מכוסים מקצה לקצה בכרמים מטופחים ומוקפדים, שנהנים מאדמה שמורכבת מטיט ומחול. התערובת הזאת היא סוד ההצלחה של ענבי האזור וגם של פטריות הכמהין. חופשה בחבלי הארץ הללו משמעותה מסע אטי בין עיירות, יקבים, כנסיות ומסעדות קטנות ומסבירות פנים. בכל ביקור אנו מתוודעים לעיירות שטרם ביקרנו בהן.



בעקבות הפרטיזנים


את סיורנו פתחנו בשיבה למונפורטה ד'אלבה. עיירה זאת נחלקת לשני חלקים: העיר העתיקה, הבנויה סביב מבצר מהמאה ה־18 שבראש הגבעה, והחלק החדש שבמישור, שם ממוקמת הכנסייה המרשימה של העיירה וגם אחדות ממסעדותיה המשובחות. סמטאות צרות מוליכות אל המבצר והאמפי־תיאטרון הפתוח שעל הפסגה. זאת נקודת תצפית מרשימה, המציגה ציור של תשבץ המורכב מחלקות כרמים, חלקן חשופות וחלקן האחר עטופות שלג. תמונה זו ראינו לכל אורך מסלול טיולנו במהלך שהותנו הקצרה, אף שהשלג ירד ימים רבים לפני הגיענו.



מנגו היא אחת העיירות הגבוהות בחבל הלאנגה, וכדי להגיע אליה נוסעים בכבישי נוף צרים ומפותלים, עונג לתיירים ומשימה אתגרית לנהג, שאינו רשאי להסיר עיניו מהדרך, אך גם הוא חפץ להביט לצדדים. פרנסי מנגו הקימו במבצר החולש על עיירתם חנות ובר יין (אנוטקה) שיוחדו לזן המוסקט, המפאר את הכרמים שסביב הישוב. בטיפוס אטי ברחוב הצר המוביל לטירה נחשפנו לשלטים (באנגלית), שעניינם היה סיפורם של פרטיזנים. תחקיר קצר העלה שמדובר בקטעים מספרו של פנגוליו בפה, שלחם עם חבריו למחתרת במשטר הפשיסטי בחבל לאנגה. חלק מן העלילה של הספר Il partigiano Johnny, שיצא לאור ב־1968, חמש שנים לאחר מותו של הסופר, התרחש במנגו, והשלטים מצטטים את קטעי הסיפור הרלוונטיים.



חבל לאנגה בפיימונטה. צילום: מאיר בלייך
חבל לאנגה בפיימונטה. צילום: מאיר בלייך



לוחמי המחתרת הצליחו לכבוש את עיר המחוז אלבה באוקטובר 1944 ולהחזיק בה שלושה שבועות בטרם נפלה בחזרה לידי המשטר שהקים מוסוליני בחסות הגרמנים. כיום ידועה העיר הזאת בזכות מפעל השוקולד פררו, שהוא המעסיק הגדול באזור. לצד כדורי השוקולד העטופים בנייר אלומיניום זהוב והנושאים את שמו, אחראי פררו למוצרים מפרסמים נוספים שכל הורה מכיר: קינדר ונוטלה. פייטרו פררו יצר את נוסחת ההצלחה של ממרח הקקאו והאגוזים ב־1946, והשאר הוא היסטוריה. החברה שומרת על סודותיה למן היווסדה, וכאשר אמרתי לחברי המקומיים שבכוונתי לבקר בחנות המפעל הופתעתי מתשובתם כי רק עובדי החברה רשאים לבוא בשעריה. נאלצנו להסתפק בסיור קצר בעיר שפעם נשאה את התואר "העיר בעלת 100 המגדלים", וכיום מפארים את קו הרקיע שלה אך בודדים.



העיירה נייבה מסתפקת במגדל אחד. בעלוני התיירות מסווגת נייבה ככפר, ולכן היא זכתה לפני שנים אחדות בתואר "הכפר היפה באיטליה". עיירה זאת בנויה כספירלה הודות לתכנון וביצוע מהמאה ה־18. בנייניה שומרו והסמטאות בחלקה המרכזי והעתיק מרוצפות חלוקי אבן. נכנסנו אל העיירה דרך שער עתיק, סן־רוקו שמו, הצצנו לכנסייה הנושאת שם זהה והתרשמנו מן השער לגן של ארמון הדוכס קסטלבורגו. בכיכר המרכזית, בפיאצה איטליה, ניצבים מגדל השעון וארמון בורגזה, המשמש כבניין העירייה ובמרתפו "בוטגה של ארבעת היינות של נייבה" – חנות המכר של ארבעה סוגי יין מהאזור: ברברסקו, ברברה ד'אלבה, דולצ'טו ד'אלבה ומוסקטו ד'אסטי.



מפעל השוקולד פררו. צילום: מאיר בלייך
מפעל השוקולד פררו. צילום: מאיר בלייך



אנחנו העדפנו להיכנס לבניין שכן, למוזיאון "ביתה של האישה הפראית", שגם הוא קשור לאלכוהול. לידיה ורומנו לוי הם יצרני גראפה, משקה שמופק משאריות הענבים (גפת) ולוגמים אותו בדרך כלל עם סיום הארוחה. הגראפה שלהם נושאת את השם הייחודי "הגראפה של האישה הפראית". לידיה היא אמנית שציוריה משמשים כתוויות של הבקבוק, ואת השראתה היא שאבה מדמות אישה מיתולוגית, שהייתה ידועה בעצמאותה וברוח החופשית שלה. אנשי המקום לחשו באוזננו כי התוויות הללו הן האחראיות לפרסומו של המוצר ולאו דווקא איכות יוצאת דופן של המשקה. הבקבוקים עם התוויות הם מוצר אספנות, והמוזיאון הזעיר מוקדש לעבודתה של לידיה.



שם המשפחה של רומנו ולידיה מלמד על שורשיה היהודיים של המשפחה. לסבם היו תשעה ילדים, וכולם נעשו יצרני גראפה, שהתפזרו בישובים שונים בצפונה של איטליה. סטפנו, אביהם של לידיה ורומנו, התיישב בנייבה לאחר נישואיו לבת החבל. סטפנו נפטר צעיר ב־1933, ורעייתו, שהמשיכה להפעיל את המזקקה, נהרגה לקראת תום מלחמת העולם מהפצצה אווירית. רומנו, שהיה בן 17, נטל את העסק לידיו והפך אותו למותג ששמו נודע ברחבי העולם דובר האיטלקית, שנשאר נאמן לגראפה.



גאיה השולט


הכפר השכן לנייבה מפורסם ממנו בקרב שותי היין. ברברסקו הוא אחד משני השמות המפורסמים של יינות חבל הלאנגה, לצד יינות ברולו. האדמה שעליה גדלים ענבי הניאבולו סביב שני הכפרים הללו מחייבת התיישנות שונה. יינות ברולו יצאו אל המדפים רק כעבור שלוש שנים בעוד יינות ברברסקו יעשו זאת בחלוף שנתיים בלבד. סיפורם של יינות ברברסקו תחילתו ב־1894 עת התאגדו הכורמים בברברסקו. עד אז שיווקו את פרי הגפן ליצרני היין בברולו, והקימו יקב קואופרטיבי. בחלוף עשרות שנים, בשנות ה־60 של המאה הקודמת, הצליחו יקבים אחדים להחדיר את יינות ברברסקו לתודעת שותי היין בארצם ומעבר לגבולותיה. אחד היזמים הבולטים היה אנג'לו גאיה, שמאז בנה אימפריה של יצור ושיווק יינות מעבר לגבולותיה של פיאמונטה. אחת היוזמות האחרונות שלו היא פתיחת חנות המזון המרשימה Eeataly בניו יורק. אנג'לו גאיה שבר כללים שמרניים רבים שהיו נהוגים באזור ובין השאר החדיר לשם


לראשונה את ענבי הקברנה. בד בבד, גם הכפר ברברסקו, שם ממוקמים ההנהלה של מפעליו וגם ביתו, שינה את פניו.



מוזיאון "ביתה של האישה הפריזאית" בנייבה. צילום: מאיר בלייך
מוזיאון "ביתה של האישה הפריזאית" בנייבה. צילום: מאיר בלייך



ידידינו המקומיים כינו את ברברסקו "הכפר של גאיה" אף שמצויים שם כארבעים יקבים. בנסיעה ברחוב המוליך אל ראש הגבעה, שהוא למעשה הרחוב היחיד בכפר, ניכר הטיפוח והשימור בכל. שיאו של מעורבותו של אנג'לו גאיה הוא במגדל התצפית שבראש הגבעה שעליה בנוי הכפר, מגדל שנבנה במאה ה־11. המגדל המלבני, המתנשא לגובה 30 מטרים ובנוי מלבנים אדומות, היה בעבר חלק ממתחם מבוצר, שלא נותר ממנו שריד. אדון גאיה החליט להפכו לאתר תיירותי וגם למרכז טעימת יין. כיוון שחלקו התחתון של המגדל היה מלא עפר, הותקנה לצדו מעלית חיצונית ממתכת וזכוכית. מהמעלית הזאת, הזרה כל כך לנוף המקומי, נכנסים אל תוך המגדל דרך פרצה בקיר, ומעלית נוספת מעפילה לגגו ואל מרפסת התצפית. בתוככי המגדל יש תערוכה זעירה וחדר טעימות ובו כל השכלולים העכשוויים.



מוראזנו הוא כפר בחלקה העילי של חבל הלאנגה, שכן הצליח לשמר את המורשת שלו. שמו של הכפר מוכר בזכות ה"מורזאנו־דופ", גבינה רכה למריחה עשויה מחלב כבשים (ויש גרסה עם 40% חלב פרה), שמייחסים אותה עוד לימי האימפריה הרומית. מיקומו של הישוב, החולש על שטחים נרחבים, הקנה לו את התואר "השריון והמפתח של פיאמונטה". אחד מסממני התואר הזה הוא מגדל התצפית, אחד השמורים היטב באזור. גובהו הוא 36 מטרים והוא נבנה במאה העשירית, אך כמותו כבר ראינו. מרשים ממנו ביופיו הייחודי הוא המקדש של מרינה די־האל, המצוי בפאתי הכפר. הכנסייה הזאת נבנתה במאה ה־17. חזיתה היא בסגנון הבארוק ובתוכה מצאנו ציורי שמן מקסימים, המקשטים את כל כתליה ותקרותיה ומעניקים לכנסייה אפקט של עומק. מנת רביולי צנועה וטעימה מלווה בכוס יין בבית הקפה של הכפר עשו את הביקור בעיירה מושלם. את הארוחה העיקרית העדפנו לקיים בשעות הערב. ימי החורף הם קצרים, זריחה בשמונה ושקיעה בחמש, ולכן חלק חשוב בחופשה בעת הזאת הוא ארוחות הערב. בנושא זה מצאנו שראוי לוודא מראש אילו מסעדות פתוחות, לקבל המלצות וגם להזמין מקום. התברר לנו שגם תושבי האזור אוכלים במסעדות המקומיות, מה שהבטיח שלא נפלנו ל"מלכודות תיירים".