אחרי יותר מעשר שנים במיין וחורפים קשים שהיו גורמים לישראלים הקשוחים ביותר לקלל את יום היוולדם - אני אומר את הדברים אחרי שראיתי במו עיני חברים מהזן גומא העולם מקבלים קדחת בקתה (מחלה אמיתית) ובורחים לבושים בגטקעס בליל סופה לכיוון המשוער של שדה התעופה בבנגור - הבנתי שאחת הדרכים לשרוד חורף מייני כהלכתו מבלי להדרים כל הדרך לפלורידה, היא לשנות מקום. אם אתה גר בבית חווה בבלו היל, יש תועלת בלשכור דירה קטנה בפורטלנד בלב החורף, בתקווה שמשנה מקום משנה מזל.

כמי שמסתובב כל חייו וענן אפור מטפטף גשם חומצי תלוי מעל ראשו ומייצג נאמנה את אשר בלבו, הבנתי שלא אשרוד את חורף 2017, בעיקר בהתחשב באירועים הדרמטיים והמצטברים לכדי ייאוש גדול שקדמו לו. במקום לצפות בהשבעת דונלד דאק לנשיא בפינת הטלוויזיה שלי המעוצבת כרחם, עם כורסה שקניתי מרוברט רדפורד, מסך פלזמה גדול ואוזניות לכבדי שמיעה כרוניים מעל קערת מרק חם עם שקדי מרק אסם מאמזון, צפיתי בפיאסקו הנ"ל בחדר שינה זר, במיטה נוחה, בדירתו המרווחת של אדוארד מ–Airbnb כשאני מאזן את האייפד על בטני ומביט ב–Directv שבני אבנר התקין לי בו את האפליקציה הרלוונטית, כשאני מכפכף במרץ סורבה מנגו של Gorgeous Gelato, הגלידרייה הטובה ביותר בפורטלנד. חורף אינו הזמן המתאים להתעמק בכאלה, אבל רשמתי לעצמי לבדוק כיצד הפכה מיין למעצמת גלידה וסורבה מסדר הגודל של סיציליה, ערש הגלידה.

זאת הייתה הזדמנות לעמוד מקרוב אחר הפריטים המציפים את חיי: בעיקר תרופות, הדיפת חולי ופלונטר מעצבן של כבלי חשמל, הטענה, מסכים שונים וכל הפרפרנליה שהיא חיינו בעת הזו. מה שכבר התרגלתי אליהם בבית ואני פועל בעניינם כאוטומט. דירה חדשה מצריכה לוגיסטיקה פרטנית, בעיקר משום שהשקעים החשמליים לעולם אינם היכן שאתה רוצה שיהיו.



מטען אחד לאייפון; מטען שני לאייפד, שלצערי השגחתי שלוקח כעשר שעות תמימות להביא אותו למצב של מיצוי מאוויים מלא, שבו אני רואה גם חדשות וגם סטרימינג של סרטים וסדרות מאמזון פריים; מטען שלישי לקינדל שזמן חיי הסוללה שלו נועד בעיקר לזמן שלוקח לצלם את הדוגמנים הצעירים המחזיקים אותו על רקע שבעת פלאי העולם במודעות חדשות; ועל שולחן האוכל ליד רדיאטור חימום גונח, פרשתי את הלפטופ ולפניו מקלדת בעברית של PC אבל בלי המסך הגדול המציל את ראייתי בבית. כל זמן שכל אלה עובדים אני מסודר, אבל המפלס היורד של התרופות המתחדשות מדי חודש מחייב אותי להערכת מצב בשאלה כיצד מתמודדים עם התרופות שאסור לדלג עליהן, אלא אם כן אני רוצה ללכת בדרכם של פרינס ופיליפ סימור–הופמן.

 "מיברג הצעיר" 

האמת היא שהגעתי לפורטלנד (כמובן שעצרתי ב–Lewiston במאפיית הבייגלס הטובה ביותר במיין וממנה המשכתי לסניף Whole Foods היחיד במיין, שם, באמצע הקנייה, הרגשתי את ארוחתי האחרונה שבה ומטפסת חזרה במעלה הגרון ונטשתי את העגלה בשאט נפש. יש גבול למחיר שאני מוכן לשלם על נתח גבינה בגודל של ביס, אף על פי שבמכונית הצטערתי צער רב על שלא קניתי לפחות את גבינת הפטה המשובחת מאוסטרליה השורה בשמן זית עם תבלינים ירוקים) די קרוב למצב רוחו של רובין וויליאמס לפני הסיפור העצוב עם החגורה.

ככל שאני מזקין יותר ואחיזתי בהוויות העולם המודרני הולכת ומתרופפת, אני מבין פחות ופחות מה אומרים לי אנשים שלמדו לדבר על ברכי. כמי שרוב חייו היו מי שכינו אותו "מיברג הצעיר", אולי כהוקרה על הגיל המוקדם שבו התחלתי, הקושי המורלי הנגרם לי בימים אלה בשל כל הדברים שגילי המתקדם ובריאותי הנסוגה מפילים עלי, המורכבים מהתייצבות תדירה אצל רופא השיניים עם חלקי שן וכתרים משקשקים בפי, זריקה דו–שבועית שהורידה את רמת החיסון הפנימי שלי לזה של פעוט רך באזור הבצורת בנמיביה ושיירה של מיגרנות שהן מתנת אמי בדנ"א המשפחתי וכן הלאה - הוא גדול ומעיק.
כמו גם ענייני ערמונית, שבניגוד לרמטכ"ל לא זכיתי להיות ראוי להסרתה ובריחת שיער ששירת אותי נפלא עד גיל 60 ופרוץ הקרבות בחלב. יחסית לאדם חצי משכיל לא שמתי לב שכך זה נגמר. באריות קולניות של קרעחצן מתנת סבתא חנה לנכדה הבכור וכמובן הפלטפוס של שטיגליץ.

אפילו אני מרגיש שסטיתי קמעא מקווי המתאר של הטקסט הזה, שיצא להיות המלצה בדרך המרצה על פורטלנד, העיר הגדולה במיין, כולל נמל ימי, עם 70 אלף תושבים וחצי מיליון בגוש דן שלה. עיר שעל פי אומדן זהיר יש בה מסעדה, חנות אוכל ובית קפה אחד לכל 20 תושבים בערך. עיר שבה בית עסק שאינו קשור באוכל, הוא בית חולים עם התמחות בגסטרו. גם כאן הובילו הנשים את המהפכה והשתתפו בהפגנה הגדולה נגד טראמפ, מצעד שסיבך במקצת את תוכניותי לתזונה אותו יום.

 "תמצית מזוקקת ומשכרת של דבלין, סן פרנסיסקו ופריז" 

קשה להגן היום על חיים באמריקה ללא מחויבות פוליטית. על סמך הימים הראשונים של הממשל, אני יכול להבטיח שצפויה לנו אחת ההצגות המביכות והמבישות בתולדות הדמוקרטיה האמריקאית. יש לנו נשיא דגנרט. את ביקורו הראשון במטה ה–CIA בלנגלי, וירג'יניה, ניצל טראמפ - כשהוא ניצב ליד קיר הזיכרון של חללי הסוכנות שאת שמותיהם לא חושפים, והתלונן על הקביעה שקהל המשתתפים בהשבעה שלו היה דליל בהרבה מזה שהיה בהשבעותיו של אובמה. קשה להסביר את הנפח שתפס הנושא הזה בתודעה של מי שאמור מהבוקר להנהיג את העולם המערבי ואת ההתנפלות שלו על התקשורת שפמפמה את השקר. בחדר העיתונות בבית הלבן דברר דוברו החדש, שון ספייסר, עם דוקטורט בשקר, את אותו עניין עצמו וזעם בחרון ג'ינג'י באותו נושא עצמו, שכנראה יקיף את הנשיאות כלוויין מת שאי אפשר להשיבו לכדור הארץ.

השליח מ–Otto, הנחשבת לאחת הפיצריות הטובות בניו אינגלנד, לא הבין מדוע יצאתי לקראתו בפיג'מה, נפלתי על כתפיו ממרר בבכי והשארתי לו טיפ גדול יותר ממחיר הפיצה. היה קר מדי מכדי להסביר לו. שמתי לב שאני עומד בגרביים בשלג. זו הייתה הפעם הראשונה ביותר מעשר שנים ששליח הביא לי פיצה. באזורים מסוימים במיין, אלה המכונים rural (כפריים) משמעו של המונח טייק–אוויי הוא להיכנס למכונית, לנסוע חצי שעה, להמתין לפיצה ולחזור איתה הביתה בטמפרטורה של תחת של מת. המקסימום שאני מסוגל לו בבלו היל הוא לחפון שלג בגביע ולשפוך עליו סירופ פטל. אני משוכנע שהפיצה לא הייתה מלוחה מדי. היא תובלה בדמעותי.

פורטלנד ניצבת על תלה יותר מ–400 שנה. חלק מרחובותיה הישנים בנויים מלבנים שנשחקו על ידי הטבע, הסוסים, העגלות והמכוניות. יש בה קומפלקס אחד של בתי קולנוע, בכיכר מול העיתון היומי היחיד בה, "The Herald Press Tribune". אל תראו אותי פראייר. כתבתי בו פעם אחת. אחרי שהצעתי עולם ומלואו ביקשו ממני לכתוב עמוד על פסח שניצב בפתח. כתבתי את המקסימום שאפשר לכתוב על פסח, אבל הרגשתי כמי שאפה מצות עם דם של ילדים נוצרים וניתקתי מגע. בדיעבד זה תויק אצלי כאקט האנטישמי ביותר נגדי בכל שנותי באמריקה.

פורטלנד אינה גדולה יותר מרמת השרון, אבל היא תמצית מזוקקת ומשכרת של דבלין, סן פרנסיסקו ופריז. בקיץ היא מוכת תיירות, אבל בחורף אתה מלך. בעיקר משום שתושביה הם ההשתקפות האותנטית ביותר של מי שאני. אנשים לבושים, מדברים וחושבים כמוך, בעל טעם דומה באוכל ואלכוהול. מי שרוצה להבין עד כמה רצה טראמפ להיות נשיא, שיבדוק כמה פעמים הגיע לשאת את דברו בפני קהל קטן בבנגור ובפורטלנד שעה שקלינטון לא טרחה להצפין מניו המפשייר. למיין ארבעה קולות אלקטורליים בלבד, אבל כאשר אתה רוצה לנצח אינך מוותר עליהם.

מאז שהחזרתי את המנדט של מבקר המסעדות לעיתון, אני אוכל כמו אדם נורמלי. לעתים פחות. כאשר אני עומד בתור, לא חשוב לאן, אשמע מישהו אומר: "מרגרט עומדת אחרי הקירח", ולא אחרי השמן כפי שהיה נהוג. במחזור החולי האחרון שזכה בדיאגנוזה המהוללת דיכאון קליני, הורדתי כ–20 ק"ג, וכל הבגדים תלויים עלי כשקים. כאשר אני מחשב כמה כסף הוצאתי על בגדים בשנים הראשונות במיין, אני מרגיש את הקריש עוזב את רגלי בדרכו צפונה.
כמעט לא תמצאו מכולת רגילה בפורטלנד. וודאי לא כמו זו של נתי ואחיו, שחותכים לך חצי כיכר לחם שחור ופורסים ידנית גבינה צהובה נטולת שם. גבינה גנרית. חנויות האוכל הן היכלי מזון קטנים, שזבניהם הם היפסטרים במיטב מחלצותיהם, זקניהם העבים וחולצות הפלנל. כל מי שאני כבר 40 שנה. ארון הלחם מגוון כמו מאפיית עילית בתל אביב. הכריכים ראויים להסנפה. הקפה מצוין ואני קונה הביתה כדי להתנסות.

אין מסעדה ללא בר שעליו אתה תמיד מוזמן לאכול, גם כאשר המסעדה מלאה ובמיוחד אם אתה אוכל בגפך. חשוב להדגיש נתון נוסף, לא קולינרי: גברים שנשואים כל חייהם הבוגרים ומעולם לא (שיעול) מהצד, לא כשירים לעשות את המהפך בגיל 60. לא שניסיתי. אבל אף אחת מהאופציות שחלפו בראשי לא הייתה פרקטית ליישום. הטענה האמריקאית הוותיקה לגבי ערים נחשבות שבהן יש הרבה יותר נשים מגברים, היא בולשיט דמגוגי. או שהן לא מחפשות גברים, או שקשה להן להתרשם מכמה יפה אני לבוש בגלל הלשון של הגבר שאיתן התקועה להן בגרון. וגם משום שתמיד הייתי פתטי בתחום הזה. מבוקשי להיות אלמוני באמריקה ניתן לי. בריבית.
 
 50 סוגי בירות שונות 

אני עדיין טוען שאף מסעדה בפורטלנד לא נוגעת ב"Fore Street" הוותיקה, שאותה הזכרתי בהרחבה באחד המדורים הקודמים. חשוב היה לומר את זה לבעלי עניין קולינרי. מה שעוד קרה באמריקה בעשור האחרון, הוא התפוצצות רטובה ומענגת של בירה מקומית טרייה ועשויה היטב שאין דבר וחצי דבר בין באדווייזר לבינה. במיין לבדה ספרתי 50 סוגי בירות שונות: כהות, בהירות, מוכות שעורה, רזות, לעיסות וגם IPA (Indian Pale Ale) רבות. ודאי לא תאמינו לי. אפילו ידידי יבואן האלכוהול אריק סגל לא יאמין לי. לפני 20 שנה שלח אותי לביקור ביקב Wente בליוובמור, קליפורניה, שניסה לשקם את המוניטין העגומים שלו. חוץ מהמותגים הגדולים היה להם יקב קטן בשם Murietta’s Well שהתמקד בעיקר באדום עמוק דוגמת זינפנדל עם ענב בשם פרימיטיבו. היין היה כה טעים, שקניתי ממנו קרטון הביתה. בחנות האלכוהול הראשונה נתקלתי ביין ההוא עצמו, עם תווית שונה לחלוטין ופקק מוברג, אבל היין היה טעים כפי שזכרתי אותו.

אנשים רבים, כולל בני משפחה וחברים טובים, לא השתלטו עדיין ואולי לא ישתלטו לעולם, על אמנות האכילה בגפם. אני מודה שזה לא עסק קל, בעיקר למי שחייבים לדבר. אבל כבר שנים שאני סועד לבד בעולם (זה עצוב כמו שזה נשמע) והגעתי לדרגת שלמות. כזאת שמהפנטת את המלצרית בעיני הירוקות בורקות והאורח הנונשלנטי שבו אני יושב, מזמין ואוכל בלי לפזר פירורים על סביבותי. זה לא מתאים לכל אחד.

אלמנט בדוק נוסף: לא משנה איפה וכמה תאכל, תמיד תשלם חצי ממה שתעלה לך ארוחה בניו יורק. זה מעלה את רמת הכעס כלפי ניו יורק, בעיקר משום שהאוכל אינו נחות יותר. הארוחה התאילנדית ב–"Boda" הייתה יצירת מופת. מקצת סשימי טונה לפתיחה, דרך קלמארי על הגריל במחבת ברזל קטנה שארבעה עלי כוסברה הקפיצו לשמיים, ועד אטריות חריפות שהוגשו בתוך מה שנראתה כשליה מאומלט דק. כמי שאכל בסיציליה עם דודו גבע, "Slab" הסיציליאנית אכזבה אותי עם אוכל הרחוב שלה. אינני מתנזר מבצקים, אבל כשהם חוזרים על עצמם בהטיות שונות זה מיותר. ב"Tiqa" המזרח תיכונית הגישו חומוס במרקם של טחינה בשלולית דקה עם פיתות שהעלו חרס. אבל החומוס, שלדעתי היה עשוי מפול, היה מצוין.

מכיוון שאני חלוד, הזמנתי שווארמה. אף על פי שאפשר לקנות באמזון שיפוד גז מקצועי כמו בכל מאורת שווארמה בישראל, כמובן שלא כך הוכן העוף. דבר נוסף שהשגחתי בו הוא שלא מגישים יותר אוכל בצלחות. אוכל מגיע על מגשים מחומרים שונים ובצורות שונות, המשרתות לכאורה את מה שמוגש עליהן. עבור מי שרוב חייהם אכלו מצלחת עגולה, אפילו פעולת האכילה היא אתגר. היין בכוסות זול להפליא. גם הוא חצי מאשר בניו יורק ובכמות כפולה.

בכל המגזינים והאתרים הנחשבים מככבת פורטלנד כסצינה הקולינרית המתרחשת ביותר או כעיר הקטנה המבטיחה ביותר. זה נמשך שנים, ואישית לא ראיתי פריצות דרך מדהימות. העיר אינה יכולה לקיים יוזמות מגלומניות כמו ערים גדולות, והיא פעילה בעיקר בקיץ. המסעדות פועלות בעיקר בערב, מה שהופך את ארוחת הצהריים לחיפוש סיזיפי למדי. יש דמיון רב בין עיצוב המסעדות שרובן בנוי על עקרון איקאה: באת לאכול ולא לשבת נוח. בגילי זו כבר מגבלה. אפילו פעולת התשלום כבר מעבר להשגתי. מגישים לך אייפד שעליו אתה מוסיף באצבע את הטיפ וגם חותם על המסך. זהו. פיניטו.

 "חביבים באופן האותנטי ביותר" 

עלי לומר כמה דברים החורגים מהקנון הלאומי בדבר פורטלנד: לא נתקלתי באוכל ממש גרוע. ומה כבר יכול להיות רע באויסטרים מזנים שונים שעלו הרגע קפואים מהים או כל הדברים הנהדרים שאפשר לעשות מטונה, מדג חרב, מהליבוט ומאחרים. במיין התחזקה עד מאוד התנועה מהאיכר למסעדה. הבשר מקומי וטרי. גם היוגורט נפלא. כמובן מבחר גדול של גבינות שעקפו את וויסקונסין ואת הצ'דר. אתה מרגיש את תזזית היצירתיות באוויר. היא גלויה לעין כמו הקעקועים שהם סימנם הרשום של המלצרים והברמנים במיין. כולם חביבים באופן האותנטי ביותר שמישהו כמוני מרגיש משבית שמחה. כאשר אתה הולך למסעדה עממית כמו "Duckfat", המבוססת על העיקרון שטוגני החופש (צ'יפס) מטוגנים בשומן ברווז ומוגשים עם רטבים לטבילה, אתה יודע שזה סוג של מקדונלד'ס ליודעי דבר. אבל מה לעשות שהטוגנים נורא טעימים.

מאז שאני מבקר בה, פורטלנד היא סצינה קולינרית בהתהוות. אחת לזמן מה חורגת מסעדה חדשה ומדוברת מעל האחרות ועושה סיבוב מרשים בעיתונות הארצית. אבל אם פורטלנד הייתה אשדוד והיו מספרים לי על תנופת בנייה גדולה, הייתי שואל איפה הבניינים. כמו במיין כולה יש בעיר משהו לא סגור עד הסוף. צעירים רבים מדי דורכים איש לרעהו על היבלות בניסיון לשבור מחסומי קול גסטרונומיים, אבל זה לא באמת קורה. ועדיין זו העיר המרגשת ביותר מבחינות רבות. אם הייתי גר כאן והייתי נרגע מהאפשרות להזמין אוכל סיני הביתה, אני משוכנע שאת האוכל הטוב ביותר הייתי אוכל בבית, כי הפרודוקטים נהדרים. וככל שחולף הזמן קשה לומר כי הילד הזה מגבעתיים מתרגל לערימות השלג הנערמות, למפלסות הגדולות, לג'יפ הקבור תחת שני מטרים שלג והעובדה שגם בלילה כזה המסעדה שבה בחרת לאכול תהיה מלאה להתפקע, ואחרי כמה כוסות ישכחו כולם כי מר טראמפ הלך לוושינגטון.