בסיומו של הסיור באצטדיונה של יובנטוס, אלופת איטליה בעיר טורינו, אמרתי לשני שותפי לבילוי כי בסופו של יום זו הייתה חוויה עדיפה על צפייה במשחק. הצטרפנו לסיור בלית ברירה, רק משום שלא השגנו כרטיסים למשחקה הביתי של "יובה", וזכינו.

האצטדיון החדש של "הגברת הזקנה" הוקם על חורבות קודמו, סטדיו דלה-אלפי, שנבנה לקראת אליפות העולם ב־1990. האצטדיון החדש, שעתה הוא בבעלותה של יובנטוס, נחנך לקראת עונת 2011, ואך טבעי שהמתקן העדכני, שבהקמתו הושקעו 100 מיליון יורו, הוא המלה האחרונה בכל הנוגע לנוחות, לבטיחות וגם לפאר. הוא ממוקם בפאתי העיר, ברובע ואלטה, קרוב לכביש הטבעת, בצמוד לקניון שנבנה במקביל גם הוא בידי יובנטוס. כך שמשפחה המבקרת בטורינו יכולה לעשות הפרדת כוחות, מי לחנויות – לקניון, ומי לכדורגל – לאצטדיון.

לא מיותר לציין כי מדי יום ביומו מתקיימים באצטדיון סיורים אחדים, ובהם ביקור במוזיאון (כרטיס משולב: 22 יורו) וקבוצות המבקרים שראיתי כללו ילדים ונשים לא פחות מאשר גברים. כן, הכדורגל נעשה לבילוי משפחתי, ומתקנים כמו האצטדיון של ה”זברות”, ה־Bianconeri, לובשי חולצות הפסים השחורים־לבנים, מאפשרים זאת.



פרנסי תעשיית הכדורגל משקיעים מאמצים רבים בשיווק, וביובנטוס הציגו בשנה שעברה קמע חדש – הזברה J, האות שנעשתה השנה גם למרכיב העיקרי בסמלה החדש של הקבוצה. לכן, אין זה מפתיע שהמוזיאון יכונה JMuseum. לקבוצת יובנטוס, “הגברת הזקנה”, המפורסמת מבין קבוצות הכדורגל האיטלקי, עבר עשיר שתחילתו ב־1897. המועדון צבר מאז 61 תארים ובהם 34 אליפויות לאומיות, וגם גביע אחד לאלופות (כיום הצ’מפיונס ליג) בעונת 1984־1985. שחקנים מפורסמים, כזינאדין זידאן, מישל פלטיני, דידיה דשאמפ, אלסנדרו דל־פיירו, דינו זוף ולצדם שורה ארוכה של שחקני נבחרות לאומיות שונות לבשו את חולצתו, וכולם זוכים לאזכור במוזיאון שמיועד בעיקר לאוהדי הקבוצה חובבי הזיכרונות.



אנחנו התרשמנו יותר מהאצטדיון עצמו. שלא כמו קודמו, שמשטח הדשא שלו הוקף במסלול ריצה, עתה המרחק בין היציע לדשא הוא 7.5 מטרים בלבד ואין גדר. כיום, כאשר זכויות הטלוויזיה מניבות מיליוני יורו, מסתפקת הנהלת הקבוצה ב־41 אלף מושבים, שכולם מצויים תחת גג.

הסיור בן השעה אפשר הצצה למושבים היקרים – מנוי עונתי עולה 12 אלף יורו לכל המשחקים. 3,600 מושבים הם מושבי פרימיום ובעליהם נהנים ממסך טלוויזיה אישי, המצוי בכורסה שלפניהם (כמו במטוס 777), שבו יוכלו לראות שידורים חוזרים וצילומי תקריב הישר ממצלמות הטלוויזיה. מעליהם מצויים 64 תאים, המושכרים לחברות שונות המבקשות לענג אורחים שלהן. כל הקהל המכובד הזה נהנה ממסעדות וברים המגישים ללא תשלום ארוחות ומשקאות לפני המשחק, במחציתו ובתומו.

הסיור המודרך (גם באנגלית) עובר דרך חדרי ההלבשה והטיפולים, שבהם מצאנו מיטות עיסוי, ג’קוזי וחדר אוכל, שם מגישים לשחקנים מנת פסטה לאחר המשחק. ההסבר היה כי בתום המשחק נשארים השחקנים עוד כשעתיים במתחם, ולכן חשוב להחזיר לגופם את האנרגיה שהשקיעו בריצה אחרי הכדור. חלק מהזמן הזה מוקדש לראיונות עם עיתונאים, וגם להם הוקצו אולמות עבודה ויציע ייחודי. כאשר נכנסנו לקודש הקודשים, המגרש עצמו, נחשפנו לשורה של מתקני תאורה, שהוצבו כתחליף לשמש על כר הדשא הירוק להדהים. היציעים שצבעם שחור ולבן (כמובן) מציגים דמויות של שחקנים בפעולה ואפשר לראות אותם רק במהלכו של הסיור, כאשר היציעים ריקים. חולצות ושאר מרצ’נדייס של יובנטוס מוצעים למכירה בחנות שבקניון.

90 יורו לחולצת הפסים ישלמו כנראה רק האוהדים השרופים מאוד. כנראה יש רבים כאלה - שמותיהם של אלפים מהם הוטבעו על גבי כוכבים צנועים על גג היציע, והכוכבים הללו שולבו לצד חמישים כוכבים גדולים בהרבה עם שמותיהם של הסטארים הגדולים שלבשו את מדי הקבוצה. קו האוטובוס 72 היוצא ממרכז העיר נוסע עד לקרבת האצטדיון.

מחול המתזים

קו אוטובוס זה מסתיים בעיירה ונאריה, וכך אפשר באותה גיחה לצאת אל מחוץ למרכזה של טורינו ולהגיע לאחד האתרים היפים של העיר, לארמון ואנריה ראלה. ארמון זה הוא אחד מ־14 ארמונות ששימשו את המשפחה המלכותית של איטליה מבית סבוי מאז קבלת עצמאותה ב־1861. חמישה מהארמונות מצויים בתחומי טורינו עצמה ועוד תשעה ברחבי מחוז פיימונטה.

הארמון שבוונאריה ראלה היה אחד הגדולים שבהם. הוא הוקם ב־1675 ונועד לשמש את בני משפחת המלוכה כמעון צייד, אולם גורלו היה שונה. מאז ימי נפוליאון שימש מתחם הבניינים העצום את הצבא, בעוד שגניו המשתרעים על עשרות דונמים הופקעו לאימוני החיילים. משרד התרבות האיטלקי רכש את המתחם ושיפצו כדי להחזיר עטרה ליושנה. ב־1997, עם 13 הארמונות המלכותיים האחרים, הוכרז הארמון בוונאריה ראלה כאתר שימור של אונסק"ו, והוא נפתח לביקורי תיירים רק ב־2007.

הרחוב הראשי המוליך לארמון עובר דרך כיכר בעלת עיצוב גיאומטרי מרשים. כיכר נוספת מקדמת את פני הבאים לארמון. כמצוות העת הזאת הושתלה ברצפתה מזרקת מים ולה 288 מתזים, שבמועדים קבועים פוצחים במחול צבעוני לצלילי קטעים של מוסיקה קלאסית. הארמון צופה על גן ענקי, פארק לה־מנדריה, שמורת טבע שרכש ויטוריו־עמנואל ה־2, והיא הוקפה בחומה שאורכה 35 קילומטרים.



בבניין הראשי של הארמון מוצגת תערוכה מתמדת, שמספרת את סיפורה של משפחת המלוכה. העושר והעוצמה הטובלים ביופי ניכרים מכל עבר, ובמקום לתאר את האולמות המפוארים, את הגלריות, את הכנסייה ואת הגנים נסתפק באמירה כי המקום ראוי בהחלט לתואר ארמון ורסאי של איטליה.

עם זאת, הפלאצו ראלה, ארמון המלוכה בהא הידיעה, ממוקם בכיכר המרכזית של טורינו, פיאצה קסטלו. כבכל הארמונות מן הסוג הזה יש בו חדרים מעוצבים במיטב רהיטי התקופה הרלוונטית, מן המאה ה־17 ועד למאה ה־19. באגף נפרד ימצא חובב כלי נשק ושריונות מוזיאון בעל אוסף עשיר במיוחד. נושקת לארמון כנסיית סן־לורנצו בעלת הכיפה המהודרת. מאחורי הארמון פרושים גנים לשימושם של בני טורינו. מהגן רואים היטב את הדואומו, הכנסייה של העיר עם מגדל הפעמון המרובע. זהו מבנה רנסנסי, והוא שונה ממבני הבארוק המאפיינים את העיר.

פרעונים בפיאצה

טורינו נחשבת כעיר המלכותית של איטליה, וכיום מלכיה הבלתי מוכתרים הם בני משפחת אניילי, הבעלים של יובנטוס, של העיתון לה סטמפה ושל מפעל פיאט (שזה לא כבר רכש את השליטה בקרייזלר אמריקה). רובע Lingotto הוא ערש לידתה של המכונית שכה מזוהה עם איטליה. הייצור החל ב־1923 והבניין הענקי, שצורתו כהיפודרום, ששימש כמפעל הייצור וההרכבה, אימץ את שמו של הרובע, השוכן קרוב לגדת נהר הפו ביציאה המערבית מן העיר. בחמש קומותיו היו פרושות קומות הייצור, חומרי הגלם הוכנסו לקומת הקרקע והמכונית המושלמת יצאה אל קומת הגג. ב־1982 נסגר המפעל. תחת ידיו של המתכנן רנצו פיאנו הפך המתחם לקניון, למרכז ועידות ולצדם אולמי קונצרטים ותיאטרון.



לא הרחק משם, צמוד לפארק המקסים שלגדות הפו, בקורסו ד'איטליה, הוקם מוזיאון המכוניות הלאומי, כראוי לעיר שהיא בירת הרכב של איטליה. חובבי רכב ירוו במוזיאון המחודש הרבה נחת. החל מתערוכה על התפתחות המכוניות ומנועיהן, עבור בתצוגה של כ־200 דגמים מדורות שונים, דרך ההקשרים החברתיים והאמנותיים של המכונית וכלה בתצוגה עתידית עם התייחסות לעיצוב, שהרי מדובר במוזיאון איטלקי. אל המוזיאון ואל הרובע מוליך קו המטרו היחיד של טורינו.

מוזיאון נוסף שהקנה פרסום לטורינו הוא מוזיאון הקולנוע הלאומי, והמגדל הייחודי שבו הוא ממוקם הוא סמלה של העיר. מגדל אייפל של טורינו ממוקם בוויה מונטבלו במרכזה של העיר. במקור נועד המבנה לשמש בית כנסת, אך כאשר הסתיימה בנייתו ב־1897 הוא עבר לידיה של העירייה, שעשתה אותו למוזיאון לציון איחוד איטליה. ב־1992 הועבר אליו מוזיאון הקולנוע, אחד החשובים בתבל, שמן הסתם שם דגש על הקולנוע המקומי. ממרפסת התצפית יש מבט פנורמי על כל העיר. בשכנות לו, ברחוב ג'וזפה ורדי, "גילינו" את מוזיאון הרדיו והטלוויזיה של רשת השידור הממלכתית RAI.



טורינו התברכה גם במוזיאון השני בעושרו בעולם לעתיקותיה של מצרים (הראשון הוא בקהיר). במוזיאון המצרי למעלה מ־30 אלף פריטים וראשיתו ברכישת האוסף של קונסול צרפת בארץ הפרעונים ב־1824. המוזיאון ממוקם בוויה פרינציפה אמדאו, לא הרחק מוויה רומא, רחובה הראשי של העיר. ברחוב זה התמקמו מיטב חנויות האופנה, והוא מוליך מפיאצה קסטלו, דרך פיאצה סן־קרלו עד תחנת הרכבת. כיכר סן־קרלו המקסימה מציעה שני בתי קפה מפורסמים - טורינו וסן־קרלו. בעבר, הראשון ארח את משפחת המלוכה, האחר סתם מדינאים. הוגי דעות ואמנים בילו בשניהם. אוהדי הכדורגל העדיפו את הרחובות הצדדיים.