בינינו לבין האומה הקמבודית יש הרבה במשותף: היסטוריה עקובה מדם, שמועות על מוקשים ומבנה גיאוגרפי שטוח וצחיח יחסית. למרות זאת, כמיליון תיירים פוקדים בשנה את העיר סיאם ריפ לבדה. ועדיין, אלמלא היו שוכנים בקרבתה מקדשי אנגקור, השרידים היחידים והמופלאים של האימפריה הח'מרית, סביר להניח שהיא לא הייתה הופכת מעיירת שינה מנומנמת לגן עדן לתייר.
על שלט דרכים רעוע מתנוסס הכיתוב "סיאם ריפ", ומשמעותו בתרגום חופשי היא "תבוסת סיאם" - לזכר הניצחון המפואר שהשיגה האימפריה הקמבודית במאה ה־15 על שכנתה סיאם, כמה מאות שנים לפני ששקעה במלחמת אחים אכזרית. כיום יש בה יותר ריקשות מאשר כבישים סלולים או מדרכות. הרחובות נראים כעשויים מלגו, עומדים להתפרק בכל רגע, אבל בחינניות. בצדי הדרכים נקוות ביצות ביוב, והליכה פשוטה מהמלון לארוחת ערב במסעדה יכולה להפוך לטרק של ממש.
החפצים באפשרויות לינה מערביות יותר ימצאו שורה של מלונות יוקרתיים, באזור שדרת העצים המרכזית שליד בתי הקולנוע. זו שדרה המזכירה במעט את שדרות רוטשילד, מלבד העובדה שמשני צדיה ניצבים שני פסלי ענק של תרנגולים או תנינים, תלוי בחג. השדרה מעוטרת בנורות היוצרות את סמל מקדש אנגקור וואט, שמתנוסס גם על דגל הממלכה ובלבה. וכאילו לא די במראה הסוריאליסטי, עובר נהר המקונג המזוהם בעיירה, ובו ילדים מתרחצים.
גסטהאוס נוסף שאהוב במיוחד על ישראלים הוא"גרדן וויליג'", שבו בריכה מוקפת גן פורח. המקום מנוהל על ידי קמבודי בשם מיסטר פוהין, איש עסקים שיפתה אתכם עם תפריט ישראלי שמבוסס על מאכלים שהמטיילים לימדו אותו להכין, אייס קפה מיוחד שלימדתי אותו אני וחולצות סוף מסלול שהוא מפיק לאורחים. מדי יום מתקיימים במקום מסיבות, משחקי כדורגל עם מקומיים ותחרויות בריכה. פוהין אף מעודד את המטיילים להתנדב למען יתומים בעיר.
סייעו בהכנת הכתבה: חברת איילה תיירות ונופש
התרעות פיקוד העורף