קשה למצוא בארץ הקטנה שלנו מקומות שנשארו מסתוריים. גם אלה שקוראים להם "סודיים" כבר מלאים במטיילים. ועדיין נשארה פיסת ארץ מסתורית שטומנת בחובה סיפור מסעיר, וההגעה אליה מתאפשרת רק יומיים בשנה.
ארץ המנזרים, שטח מדברי עצום שנסיעה לאורכו מגלה מבנים נטושים בסגנונות שונים, היא לא עוד אזור, אלא פיסת היסטוריה בסיפורה של המדינה. המבנים הם מנזרים שבהם חיו נזירים מזרמים שונים של הנצרות: המסדר הפרנציסקני שייצג את הוותיקן, הכנסייה האתיופית־אורתודוקסית, הכנסייה היוונית־אורתודוקסית והכנסייה הרומנית־אורתודוקסית, שהקימה את המנזר האחרון שנבנה באזור. במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את האזור, ובשנים שאחריה הוא הפך ליעד למסתננים ולמחבלים, וזכה לכינוי "ארץ המרדפים". בעקבות הפיגועים הוכרז האזור כשטח צבאי סגור, הנזירים פונו, ובשטח של כאלף דונם הוטמנו כ־3,000 מוקשים, נגד אדם ונגד טנקים. הגישה אליו נחסמה לחלוטין.
כמעט 50 שנה עברו עד שהתחיל הניקוי. הרשות לפינוי מוקשים במשרד הביטחון, יחד עם ארגון HALO הבריטי, החלה לפנות את המוקשים רק אחרי שכל הכנסיות שמחזיקות במנזרים נתנו את הסכמתן. הראשונים שפונו היו המנזרים היווני, הפרנציסקני והאתיופי. במהלך העבודה נחשפו לא מעט ממצאים שמעידים על אורח חייהם של הנזירים, במבנים שקפאו בזמן. ובכל זאת, האזור כולו, כולל הגישה לשפך הירדן, עוד פיסת טבע נהדרת, נותר סגור למטיילים.
בלב האזור נמצא אתר הטבילה קאסר אל־יהוד, שבו, על פי המסורת הנוצרית, נטבל ישו בידי יוחנן המטביל. נוצרים מכל העולם מגיעים לטבול בו. גם במסורת היהודית יש למקום משמעות: מזהים בו את המקום שבו חצו בני ישראל את הירדן בהנהגת יהושע בן נון בדרכם אל הארץ. הגישה אל הנהר באתר נפתחה לקראת ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2000, ובהמשך נפתח האתר למבקרים. ארץ המנזרים שמסביבו, לעומת זאת, נשארה מאחורי הגדר.
צעדה של יומיים בשנה
אבל לא לחלוטין. פעם בשנה, ביוזמת המועצה האזורית מגילות ים המלח, נפתחים השערים לצעדת "ראשוני ים המלח". המטיילים פוסעים בשבילי ההיסטוריה, שומעים את סיפורם של הנזירים, וגם את סיפורם של חלוצי ההתיישבות באזור, שהגיעו לשממה מוחלטת ובתנאים קשים הפריחו אותה.
אחד הסיפורים שכדאי להכיר על האזור מתקשר לבית הערבה ההיסטורי, אשר בסוף שנות ה־30 הפך למוקד של קבוצת צעירים מתנועת הנוער המחנות העולים. הצעירים שהגיעו לשם זכו לקבלת פנים קרה מהשלטון הבריטי, ומאחר שנאסר עליהם להקים יישוב חדש, הם בחרו להגדיר את מקום מושבם כ"מחנה לעובדי מפעל האשלג" שנמצא בסמוך. ואכן בתחילה החברים פרקו דוברות אשלג שהגיעו מהים. כדי שאפשר יהיה לגדל משהו באדמה המלוחה, הם אף בנו בריכות מוקפות סוללות עפר והזרימו אליהן מים מהירדן. המים חלחלו וניקו את המלח, ובאותן בריכות גידלו גם דגים. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. עד מהרה גידלו באזור ירקות ועצי פרי, והתוצרת של בית הערבה, שהבשילה מוקדם, זכתה לשבחים. במלחמת העצמאות פונה המקום, ועד היום אפשר לראות את שרידיו.
ואם אתם באזור, לא תאכלו משהו?
אם אתם מצפים למגוון המסעדות התל־אביבי, אתם צפויים להתאכזב. במקום עשרות מסעדות, תוכלו למצוא פה לפחות שני מקומות מומלצים שנחשבים מוסדות קולינריים באזור, ושניהם מגישים ארוחות במשך כל היום.
המקום מעוצב עם מגע אישי, ובחלל פזורים מאות פריטי וינטג' יפהפיים, שצריך להתעמק בהם כדי לא לפספס אף אחד, והם מעניקים למקום קסם מיוחד. המסעדה פתוחה בשבת ומגישה תפריט שמשתנה לפי שעות היום.
תחנת חובה: לצוף, להתמרח בבוץ ולנשום את האוויר של המקום הנמוך בעולם
החוף עצמו מוסדר, עם הרבה כיסאות וירידה נוחה למים. אם ממש אהבתם, אפשר להישאר ללון במקום, באוהלי גלמפינג גדולים וממוזגים. דמיינו את עצמכם מתעוררים בבוקר מול השמש שעולה מעל הים, הפוך ממה שאנחנו מכירים בחופי הים התיכון. המקלחות והשירותים אומנם משותפים, אבל הם מרווחים, מבהיקים מניקיון ומאפשרים פרטיות מרבית. יש גם מטבח משותף, ועצי הסקה שהצוות מדליק למדורה פרטית.