כקורא – ושנות האוריינות שלי זהות כמעט לשנות קיומו של מעריב – היו לא מעט רגעים בחיי מדינת ישראל שנצרבו בזיכרוני כפי שפורסמו בעיתון, אבל אחד המרגשים ביותר, היה דווקא לא אירוע במציאות כי אם התרחשות על נייר. זה היה הרגע שבו מעריב הפך לעיתון הלא־מפלגתי הראשון והיחיד שבו פרסם מורי ורבי מנחם בגין את מאמריו. כמי שגדל בתנועה הרוויזיוניסטית והרגיש שנים רבות בצד הלא נכון של המפה הפוליטית, ואולי של החברה כולה, הרגע הזה היה הרגע שבו הרגשתי שהנה, על אף הכל, גם לנו יש חלק ונחלה.

עבורי, הרגע הזה היה המשך ישיר לקו המעריבי המובהק מאז הקמתו, קו שדי בשתי דוגמאות כדי לשרטט אותו: הראשון נוגע לאביו־מולידו של העיתון, ד"ר עזריאל קרליבך. על מדורו היומי, שנחשב למדור הפוליטי המשפיע ביותר בישראל, נהג קרליבך לחתום בשם העט שבחר לו עוד בימיו בידיעות אחרונות – רבי איפכא מסתברא. אורח לרגע בעיתון, לו היה קורא את החתימה ותו לא, יכול היה להבין את תפיסת העולם ששרתה במערכת.

הפרט השני הוא שרוליק. כן, אותו בחור עם כובע הטמבל שיצר קריאל גרדוש (דוש) ונולד בין דפי מעריב, ודרכם הפך לסמל המובהק של הצבריות הישראלית.
דווקא בעת הזאת, ציון 70 שנה למוסד העיתונות המפואר הידוע בשם "מעריב" הוא פעולה חיונית. העיתון - שנוצר באקט של דרישה לחופש עיתונאי, ששם לו למטרה להיות קול ביקורתי המחויב בראש ובראשונה לציבור הקוראים והקוראות שלו - גילם במשך שנים ארוכות את מקצוע העיתונות במיטבו, את המהות והחשיבות של עיתונות חדה, בהירה, וכן, אפילו נושכת בעת הצורך.



לקריאת המגזין מעריב 70


החשיבה הביקורתית כבסיס ההוויה העיתונאית, והיומרה והאומץ לא רק לתאר ולנתח את מדינת ישראל הנבנית אלא גם לקחת חלק בשרטוט דמותה, שני אלה היו עמודי תווך באופיו ובהתנהלותו של מעריב מיום הקמתו.

אני מקווה שמעריב של היום ימשיך לאתגר את הקוראים והקוראות שלו ואת הציבוריות הישראלית, וכך יישאר נאמן למסורת שעליה הוקם וממנה נבנה והתפתח.