לפני 70 שנה קרא עזריאל קרליבך לסבא שלי, דוד גלעדי, לחדר צדדי. "דוּדִי", הוא אמר לו, "אנחנו הולכים להקים עיתון חדש". סבא שלי הסתכל לכל הצדדים בחשש, "עזריאל", הוא לחש, "אבל הפרינט עומד למות". טוב, זה לא באמת מה שהוא אמר לו, אבל זו הייתה האווירה הכללית. מעריב נולד נגד כל הסיכויים, והוא גם התקיים נגדם. הוא היה עיתון ימני בעולמה של מפא"י ההיסטורית. הוא היה ליברלי בעולם סוציאליסטי. הוא בעיקר היה עיתון שהאמין שתפקידו לבקר את השלטון, אף שעשה זאת בנימוס מופלג, שהיום היה מתקבל בצחקוקי לעג.

רק בראייה של 70 שנה לאחור מתבהרת העובדה שחולשותיו היו בעצם מקור כוחו, מפני שבזכות המצור שהיה עליו, הוא הצליח במשך תקופה ארוכה להיות העיתון הנמכר ביותר בישראל וגם המשיך לתחזק את תחושת האנדרדוג, שתדלקה את המסדרונות ברוח לחימה. לא רצינו לשרת את השלטון וגם לא להפיל אותו, רצינו להביא את הסיפור הכי טוב, ולהביא אותו ראשונים. רצינו, בפשטות, שיקראו אותנו.

סבא שלי המשיך לכתוב במעריב עד לאחר שנתו ה־90. אבא שלי עבד בו 48 שנה. אני עבדתי בו 18 שנה. הורי הכירו בארכיון העיתון, וסבתי קטלינה, שלא ידעה עברית היטב, הייתה משוכנעת עד יומה האחרון שלאחותי מירב קוראים "מעריב" (אם זה נשמע לכם מופרך, נסו להגיד "מירב" במבטא הונגרי). העיתון שבו עבדנו האמין קודם כל בעובדות ובחופש הביטוי. הוא האמין שתפקידו לבקר כל שלטון, בין אם הוא מסכים איתו ובין אם לא, הוא תבע מעצמו ומאחרים הגינות ומקצועיות.



היה למעריב כוח, אבל הכוח לא השחית אותו, אלא עורר בו יראת כבוד. אחד מעורכיו הראשיים, שמואל שניצר ז"ל, איים פעם לזרוק אותי מהעיתון מפני שהשתמשתי במה שהוא כינה "מילת רחוב". אמרתי לו שככה מדברים היום הצעירים. הוא אמר לי בתגובה שאנחנו לא לוקחים מהצעירים את השפה, אלא נותנים להם אותה. בדיעבד, אני חושב שצדק.




לקריאת המגזין מעריב 70


היו למעריב שנים טובות יותר ופחות, אבל הוא עדיין כאן, והוא עדיין מייצג קול מרכזי ובעל משמעות. בארצות הברית יש לעיתונות הכתובה רנסנס מפתיע מאז עלה טראמפ לשלטון. עיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס" וה"אטלנטיק" נהנים מעלייה של מאות אחוזים בתפוצה - בפרינט ובדיגיטל. למול עולם הפייק־ניוז, אנשים רוצים שיהיה להם על מי לסמוך. הם לא רוצים שהעיתונים המוסדיים שלהם ייראו כמו רשתות חברתיות על נייר, אלא שיהיו משהו אחר לגמרי. שקול, אמין, נשכני בלי להיות גס רוח.

בגיל 70 מעריב יכול להסתכל בגאווה גם לאחור וגם לעתיד, הוא יודע את מקומו בעולם שמתנהל בהפרעת קשב מובנית ולא נבהל מהמולת רחוב, מקריאות ביניים ומהקולות ביציע. כמי שכל ההיסטוריה המשפחתית שלו כרוכה בעיתון, אני מאחל לו עוד 70 שנה כאלה לפחות.