"בשנות ה־50, כאשר מעריב היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה, קנו אותו הקוראים משלוש סיבות עיקריות: מאמריו של העורך הראשי ד"ר עזריאל קרליבך, ההומורסקות של אפרים קישון והקריקטורות של דוש. קרליבך הלך לעולמו בטרם עת. קישון הלך לרעות בשדות זרים. דוש נשאר נאמן למעריב עשרות שנים, עד יום מותו". את הדברים הללו כתב טומי לפיד, הצלע השלישית ב"מאפיה ההונגרית" של מעריב, עם קישון ודוש. 


קישון ודוש באו מרקע תרבותי דומה: שניהם ילידי הונגריה שעלו לארץ בלי שידעו מילה אחת בעברית. שניהם הצטרפו לעיתונות שנים ספורות לאחר עלייתם. קישון הגיע למערכת מעריב ב־1952, ודוש הצטרף שנה אחריו. "הם היו גורם רב משקל בעיתון, ממחנה המייסדים, והתייחסו אליהם כך", מספר הבן, ד"ר רפי קישון. "הקשר האישי היה הנקודה החזקה שלהם, והוא נמשך לא רק בעיתון". 

לקריאת מגזין "70 שנה למעריב"


"היה להם הומור הונגרי מיוחד", אומר בנו של דוש, ד"ר מיקי גרדוש. "הם אהבו משחקי מילים ושיבושי לשון ונהנו להתבדח". דניאלה, בתו של דוש, מוסיפה: "בהספד לאבא, קישון אמר: 'בוא נשב בפינה ונקשקש בהונגרית ואף אחד לא יבין אותנו, אף על פי שגם בעברית הם לא באמת הבינו אותנו'. ככל שהיו סמל של ישראליות עם שרוליק וסלאח שבתי, הייתה בהם זרות אירופית, אולי קצת אליטיסטית. והזרות הזאת הביאה את ההבחנה הפנטסטית שלהם, את החידוד שהגיע מנקודת המבט החיצונית". 

מיקי ודניאלה גרדוש ורפי קישון. צילום: יוסי אלוני




והיה להם עוד מהמשותף: שניהם היו חרוצים עד מאוד ואהבו את עבודתם. "חייו היו בעיתון", מספר מיקי. "הוא ראה עצמו גורם משפיע במעריב". 


כאומן החתום על קריקטורה אחת ביום, דוש עבד בלי הפסקה. "הוא היה עובד בפרך", מספרת דניאלה. "משעות הצהריים האזין לחדשות וקרא עיתונים ושרבט רעיונות, פוסל ומתלבט עד אמצע הלילה, במאמץ להוציא קריקטורה איכותית. ובבוקר, כשהיה ישן, היינו צריכים להתארגן לבית הספר בשקט הס. אבא הגדיר את עצמו צייד אקטואליה ופרשן. היה לוקח אירוע ומציג אותו בהברקה ויזואלית, עם מידת התחכום הנכונה ובלי לחזור על עצמו". 


רפי: "אצלנו אבא היה כותב כל הזמן. מעריב היה בשבילו מקפצה אדירה. העיתון הביא אותו לליגה של הגדולים". 


העובדה שהאבות שלהם היו חלק בלתי נפרד ממעריב הובילה גם את הבנים לשזור את העיתון בחוויות הילדות שלהם. מיקי היה עובד בחופשות בית הספר בדפוס, דניאלה בארכיון התמונות. רפי לא שוכח את ריח הדיו שהיה הולך ומתגבר ככל שירדו אל קומת המרתף, שם שכן בית הדפוס של העיתון. "חיים טופול, שהיה עוזר לדפס, סיפר שאף אחד מהאדונים המכובדים לא היה יורד למרתף המצחין, רק אחד רזה וממושקף היה רוצה לראות את הכתבה שלו מודפסת", הוא נזכר. "כשאמרו לו: 'אל תדאג, יהיה בסדר', אבא היה עונה: 'אני מספיק זמן בפרטצ'ייה כדי לדעת שיהיה בסדר זה מתכון לאסון'. תמיד היה מוצא שגיאות. רוב הוויכוחים שניהל עם הדפסים היו על פסיק, נקודה או מקף. הוא היה מתרעם עליהם ומסביר שכתיבה הומוריסטית היא מתמטית ומדויקת במשקל, בקצב ובמילים. כל שינוי משנה את הפואנטה". 


לצייר כדי להתפרנס


קישון נולד בהונגריה ב־1924, שרד את השואה ושהה במחנה עבודה בכפייה של הצבא האדום. בגיל 25 עלה לישראל. "אני זוכר את אבי מדבר על האנטישמיות כגורם להעברת ביקורת לא מאוזנת, חד־צדדית ולא הוגנת כלפי ישראל", אומר רפי. "הוא אמר שהוא יודע זאת לא ממחקרים, אלא על בשרו. כילד, אבא היה תלמיד מצטיין, ששר את השירים הלאומיים של הונגריה על הצבא הבלתי מנוצח. והנה, החליטו שהוא יהודי וצריך להשמיד אותו. גם דוש בא מרקע דומה". 


גרדוש נולד בבודפשט ב־1921 ונשלח לעבודות כפייה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בסיומה, כשנודע לו שבני משפחתו נספו, עבר לצרפת והחל ללמוד ספרות בסורבון, שם הכיר את סוזן ונשא אותה לאישה. ב־1948 עלו שניהם לישראל. כמי שהיה חלק ממחתרת הלח"י, נעצר דוש, וכשהשתחרר החל לעבוד כמעצב גרפי בשבועון "העולם הזה". "הוא רצה להיות סופר, עיתונאי ומחזאי", מעידה דניאלה על אביה, "אבל מכיוון שלא ידע את השפה העברית והיה צריך להתפרנס, החליט לצייר בינתיים". 


במשך שלוש שנים שינה דוש את העיצוב הגרפי של "העולם הזה" והדגיש את ההיבט הוויזואלי. ב־1953 קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה: קריקטורה יומית במקום מרכזי ומכובד בעיתון. "המשימה שנועדה לי הייתה בשעתה בגדר חידוש בעיתונות העברית, ואף נדירה בתקשורת הבינלאומית: הברקה יומית, תגובה סאטירית מהירה ומקורית על המתרחש בארץ ומחוצה לה", כתב דוש על ימיו הראשונים במעריב. "דרושים לכך מאמץ ללא הפוגה וכישורים מיוחדים. מדובר בביצוע דבר והיפוכו: עשייה בלתי שגרתית והפיכתה לשגרה יומית". 


כמו דוש, קישון לא ידע מילה בעברית כשעלה לארץ. "בתוך שנתיים מרגע שהגיע לישראל, אבא כתב הומורסקות ראשונות בעברית", מספר רפי. "ב־1951 התפרסם בעיתון 'דבר' סיפור קצר שלו על משוגע שחופר מנהרה בתל אביב, וזה היה כתב אישום אדיר נגד הביורוקרטיה. קרליבך הבחין בניצוצות שלו והציע לו טור יומי במעריב. אבי סיפר שרצה כל כך להצליח, שאפילו הסכים לכתוב שני טורים. 'אני לך תודה להגיד כותבת יפה בעיתון שלך', הוא אמר לקרליבך, שחשב שאבי מתבדח. מזל שהוא לא הבחין בפער העצום שהיה לאבא בין הדיבור בעברית לכתיבה הרהוטה, תוצאה של ליטושים אינסופיים". 

הטור הראשון של קישון במעריב


המדור של קישון נשא את השם "חד־גדיא". מדוע? 
"קרליבך שלח את אבא שלי למצוא שם מתאים. אבי חזר אליו עם שמות כמו 'לעג בעומר', 'כביסת הרש' ו'חץ מקשת'. קרליבך שאל: 'בין הרעיונות שלך מופיע 'חד־גדיא'?'. כך נקבע השם".


מעריב העניק לשניהם חופש פעולה מוחלט. "לרבות באותם המקרים הלא מעטים שבהם התנגשה עמדתי בזו של מאמרי המערכת", אמר דוש. "איש מבין העורכים הנכבדים שעבדתי במחיצתם לא ניסה מעולם להכתיב לי נושא, גישה או העדפה ולא תבע שינוי כלשהו בציור שהוגש. ואני, מצדי, שמרתי בקנאות על הכלל שקבעתי לעצמי עוד בראשית דרכי: לא לקבל רעיון ועצה מאיש, אף שאלה הורעפו עלי למכביר".


שלוש שנים לאחר שנכנס לתפקידו במעריב פרסם דוש לראשונה את דמותו המאוירת של שרוליק, שזיקקה את תמצית ההוויה הישראלית. היה זה נער ציוני נלהב ונועז שיוצא להגן על מולדתו חמוש בכובע טמבל ובסנדלים תנ"כיים. "אבא רצה ליצור סמל, דמות שאפשר להתחבר אליה, שאנשים יכולים למצוא את עצמם בה", אומר מיקי. "לטעמי, היא דמות־על שמייצגת את כולנו ונותנת לנו שאר רוח". 


גם לקישון היו דמויות קבועות, בהן ארבינקא הערמומי, ד"ר בר־ביצוע, הפקיד הממשלתי, האינסטלטור שטוכס, וגם דמויותיהם של אשתו - שאותה כינה "האישה הקטנה" - ושל שלושת ילדיו. 

תמצית ההוויה הישראלית. שרוליק. אייר: דוש


האלבום של ששת הימים


בשני העשורים הראשונים שלהם במעריב, מעידים ילדיהם, השניים היו אומנם אנטי־ממסדיים, אבל לחלוטין חלק מהקונצנזוס. "לא הייתה אז חלוקה בין ימין לשמאל", אומר מיקי. רפי מוסיף: "זה היה לפני שהשמאל היה לסמול". 


ספרם "סליחה שניצחנו", שראה אור לאחר מלחמת ששת הימים ואיגד את הקריקטורות והטורים שפרסמו במהלך המלחמה, נהפך לרב־מכר בינלאומי והיה לאלבום הלא רשמי של המלחמה ההיא. לציון 50 שנה למלחמה, החליטו שתי המשפחות להוציא מהדורה עשירית של הספר. "הופתעתי מהאקטואליה ומהרעננות שיש בו", אומר רפי. "הם כתבו את הספר מהמיית לבם בזמן המלחמה, בלי מסננות של פוליטיקלי־קורקט ובלי פייק־ ניוז, לכן זה אקטואלי עד היום". 

עטיפת הספר "סליחה שניצחנו"


אבל האידיליה לא נמשכה זמן רב. נקודת השבר של השניים ביחס לישראל ולישראליות הגיעה ב־1970, עם עליית ההצגה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. המחזה לעג למה שלוין החשיב לזחיחות הדעת שאפיינה את המדינה לאחר הניצחון, והציג את הבעיות שעלולות להיגרם לישראל בעקבותיו. "המחזה ניתץ את מיתוס הגבורה במילים קשות ובוטות", אומר רפי. "האבות שלנו כאבו את האופן השלילי שבו לוין דיבר על הניצחון ההרואי". 


"ברגע אחד הדעות שלהם הפכו ללא מקובלות", מוסיפה דניאלה. "הם לא היו יכולים להתחבר לרגשות האשם ולשנאה העצמית. זו הסיבה שאבא שלי עזב את העיתונות למשך כמה שנים והלך להיות דיפלומט". 


"מלחמת ששת הימים גרמה לשינוי בסגנון תגובותי", רשם דוש בכתביו. "הטראומה המתחדשת של סכנת הקיום והמפגש עם השנאה התהומית שתקפה אותנו, בנוסח המוכר של האנטישמיות הנאצית. הקריקטורות שלי נעשו חריפות יותר. במשך הזמן חל שינוי משמעותי גם באקלים הרוחני של הארץ. הקצנת הוויכוח בנושאים הקיומיים ופיחות בערכים. תהליך מדאיג זה הגיע לשיאו בימים השחורים שלאחר מלחמת יום הכיפורים".


אפשר להגיד שהיום הם היו משתייכים למחנה הימין?

רפי: "אבא שלי אמר, 'אני לא ימני, אני פרו־ישראלי'. היום הוא כבר היה נחשב לאיש מרכז. מצד אחד הוא תמך בכיפות הסרוגות וראה בציבור הזה כוח חיובי מאוד בעם. מצד אחר הוא כתב ליצחק רבין מכתב תמיכה בתהליך אוסלו. הוא אמר שצריך לנסות, למרות הסקפטיות, ולו רק כדי להסיר זאת ממצפונו".


מיקי: "אבא שלי אמר, 'אם אני צריך לבחור בין צדק לכוח, אני בוחר בכוח'. לא להיות האדם החלש שנמצא בסכנת הכחדה, אף על פי שבכוח יש אולי היבטים לא צודקים. הוא חשב זאת במובן האידיאולוגי, כהגנה על הקיום, ולא במובן הלאומני, כפי שהוא נתפס היום. שניהם היו ביטחוניסטים במובן הזה. כשרבין יצא עם הסכם אוסלו, אבי צייר את שרוליק עם משקפי עיוור שיצרו את המילה 'אוסלו'". 


רפי: "מעל הכל הייתה בהם אהבת הארץ. אבא אמר לי: 'אני אוהב את המדינה, בשונה ממך. ישראל היא המקום שהחזיר לי את כבודי כאדם'. מניצול שואה חסר־כל הוא הפך לאדם שאינו רק מוכר ומצליח, אלא כזה שחוזר לאירופה כמנצח. הוא היה מתגאה בכך שהילדים והנכדים של התליינים שלו היו עומדים שעות בתור כדי לקבל ממנו חתימה על הספרים שלו, שכתב בעברית על מדינת ישראל ועל אנשיה". 

קריקטורה של דוש


ולמרות אהבת המדינה, הם היו ממבקריה הגדולים ביותר. 

רפי: "אבי לא היסס לבקר את הפרות הקדושות ביותר - הקיבוצים, מפא"י, השלטון וקק"ל. את הכל עשה מתוך אהבה גדולה למדינה. אומנם בישראל הוא מתח ביקורת על המדינה, אבל בחו"ל הוא שימש חומת מגן על ישראל ולא היסס לומר לאנשים שהם מעבירים ביקורת חד־צדדית ומוטה. לא היה אכפת לו לומר את אשר חשב, עד כדי כך שבמעוזי השמאל באירופה לא הזמינו אותו יותר. הם לא אהבו את הגישה שלו". 


אתם מרגישים שמשהו מראיית העולם שלהם עברה אליכם?

רפי: "ירשתי מאבי את היכולת להתבונן על דברים בצורה עמוקה. לא להיתפס לססמאות ולא להתבייש לנפץ מיתוסים. אני מסוגל להגיד דברים שהם לא חלק מהקונצנזוס". 

מיקי: "אני בחרתי במודע לא להתעסק באותם תחומים. קיבלתי ממנו יותר את תפיסת העולם מאשר את תחומי העשייה". 

דניאלה: "קשה היה למרוד בו מכיוון שהוא היה יוצא דופן כל כך ומסור לילדיו. הוא העשיר אותנו מבחינה תרבותית, נסע איתנו לחו"ל, הייתה בו פתיחות וידע ספרותי ותרבותי עצום. היינו הגיבורים של השכונה עם התקליטים שהוא הביא לנו". 


"על הכל כבר כתבתי"


דוש המשיך לשלוח קריקטורות למעריב עד שנפטר. האיור האחרון שבוע לפני מותו בפברואר 2000, היה נבואי כמעט. שני עורבים מביטים אל האופק, ובועת הדיבור שיוצאת מאחד מהם נושאת את המשפט "שלום, חברים". 


קישון התמיד בכתיבת הטור במשך 30 שנה. "עזיבתו לא עוררה דרמה גדולה, ככל שאני זוכר", מספר רפי. "הוא אמר לי: 'על כל נושא כבר כתבתי, ולפחות שלוש פעמים'. הוא תמיד התייחס לכתיבה כאל סבל בל יתואר ומעולם לא הפסיק לכתוב". 


מה קישון היה אומר על ישראל 2018? 

"אני מאמין שהוא היה מתמוגג מהמצב ולא מפסיק לכתוב. בטח היה נהנה לצייץ בטוויטר במקום לחבר מאמר. אבא היה אומר: 'זוהי ארץ שבה לכל אזרח שמורה הזכות להגיד את דעתו, אבל אין חוק המחייב להקשיב'".


ואיך דוש היה מצייר את שרוליק היום?

מיקי: "הוא נהג לשמור על שרוליק בן 14־15, כי זו הייתה מדינה בגיל ההתבגרות. ואף שעברנו פרק זמן לא מבוטל, מבחינה מנטלית אנחנו ילדותיים קצת. אולי הוא היה מבגר אותו, כי בכל זאת עברנו כמה חוויות, אבל משאיר אותו בשנות העשרה. אולי היה מצייר אותו עם סמארטפון בכיס".