"החיים כאן, בין ההרים והאגמים, שלווים ונעימים, אבל אני אוהב את המזרח התיכון ומתגעגע לחברי הרבים בישראל. הייתי רוצה לומר שבגיל 72 אני לא עושה הרבה, רק שיש לנו כאן בית קפה וחנות שוקולד, אנחנו מייצרים שוקולד. הטראפלס שלנו זכה כאן בכמה פרסים חשובים". פיטר הונאם מתגורר היום בגרנטלי, כפר קטן בסקוטלנד, רחוק מהמולת האזור, וכ–30 שנה אחרי שבישל למדינת ישראל את הסערה המושלמת. פרט לעיסוק בשוקולד, הוא נאבק ברוכבי אופניים שמפרים את שלוות היישוב, מתמודד על מקום במועצה המקומית ומנסה להקים עיתון מקומי, כי הרי אי אפשר להתנתק לגמרי מהמקצוע. האזרח הבריטי הוותיק, עיתונאי לשעבר, היה אחראי לפני שלושה עשורים לחשיפת סיפורו של “מרגל האטום" מרדכי ואנונו.
ואנונו, כידוע, עבד בכור הגרעיני בדימונה. אחרי שהתפטר העביר צילומים של האתר להונאם, אז כתב העיתון “סאנדיי טיימס". בסוף חודש ספטמבר 1986 עצרו שירותי הביטחון של ישראל את ואנונו ברומא, בירת איטליה. חמישה ימים אחר כך חשף הונאם את הפרשה בעיתונו. ואנונו נשפט, הורשע בבגידה ובריגול חמור, נידון ל–18 שנות מאסר והשתחרר מהכלא לפני 12 שנים, תחת מגבלות: נאסר עליו לשוחח עם אזרחים זרים ולצאת מישראל.
הונאם העיד במשפטו של ואנונו. הוא נעצר כשהגיע לישראל כדי לסקר את שחרורו, גורש ומאז נאסר עליו להיכנס לארץ. “הייתי רוצה שיבטלו את האיסור", הוא אומר בראיון ל"המוסף", “אני רוצה לחזור לישראל".
אתה חי במקום כל כך פסטורלי, אין בך כמיהה לאדרנלין העיתונאי?
“בעזרת הטכנולוגיות המודרניות אני מתעדכן בכל מה שקורה בעולם. היום זה מספיק לי. עשר שנים אחרי שפרשת ואנונו התפוצצה עברתי לסקוטלנד עם אשתי, ליז, שהייתה מאוד חולה. היא אהבה את סקוטלנד ורצתה לחיות כאן. גרנו באי מול ואחרי שנתיים היא נפטרה. נישאתי להילרי והיעד הבא היה היילנד פרת'שייר, אזור המרוחק מאדינבורו ומגלזגו רק מאה קילומטרים. לעולם לא אחזור לגור בלונדון באופן קבוע. איכות החיים כאן הרבה יותר גבוהה".
אתה עדיין מזוהה עם סיפור ואנונו?
“בבריטניה הסיפור כמעט נשכח. העיתונים עוסקים בזה מעט. אם ג'רמי קורבין, המנהיג החדש של הלייבור, ייבחר לראש ממשלת בריטניה, זה יכול להשתנות, מפני שהוא תמך במרדכי, היה מחוץ לכלא שקמה באשקלון, וגם דיבר בשבחו בישיבה בפרלמנט שעסקה ביחס הגרוע אליו".
במבט לאחור, החשיפה שינתה משהו בנושא הגרעין או שהייתה סיפור עיתונאי חסר השפעה?
“השינוי לא היה כפי שרציתי. קיימת קונספירציה של השתקה סביב נושא הגרעין. המערב לא מעוניין לפתוח קופת שרצים שתוכיח שהמהלכים לאי הפצת הנשק הזה אינם יעילים. גם לגבי מרדכי לא הצלחתי ליצור שינוי. איטליה, המדינה שממנה נלקח, קברה את סיפור חטיפתו הלא חוקית, ובריטניה התעלמה מכך שהתכנון שלה היה על אדמתה. העולם מסרב להעניק לו תמיכה הומנית. זה עצוב".
באופן מפתיע, הונאם טוען שפרשת ואנונו לא הייתה הסיפור העיתונאי הגדול ביותר בקריירה שלו. “אנשים חושבים שהיה לי רק סיפור אחד", הוא אומר. “התחקיר שעשיתי בנוגע להתקפה הישראלית על האונייה ‘ליברטי' היה גדול יותר. הוא הפך לסרט דוקומנטרי בבי–בי–סי וגם לספר. התקשורת הישראלית צריכה לדעת יותר על המעורבות העמוקה של ארצות הברית במלחמת ששת הימים. לדעתי זה באמת סיפור שהשפיע על הפוליטיקה במזרח התיכון". הונאם מדבר על מטוסי חיל האוויר וספינות חיל הים שהפציצו בשוגג את אוניית הביון האמריקאית “ליברטי" מול חופי אל־עריש, ביום הרביעי למלחמת ששת הימים. 34 מלחים אמריקאים נהרגו ו–171 נפצעו.
סיפור מוזר
קצה החוט הראשון בפרשת ואנונו הגיע לשולחנו של הונאם בסוף אוגוסט 1986. "זה היה אחר צהריים שגרתי בצוות התחקירים של ה'סאנדיי טיימס'", הוא כותב בספרו, "האישה מהמוסד". “זמן קצר לפני כן הגיע למערכת העיתון סיפור מוזר. אוסקר גואררו, עיתונאי קולומביאני שגר באוסטרליה, הגיע למדריד והסתובב בין מערכות העיתונים בעיר עם סיפור שאיש לא האמין לו. לטענתו של גואררו, הוא סייע להבריח מישראל מדען גרעין שמסתתר כעת בסידני. גואררו הביא איתו מאוסטרליה שבעה צילומים צבעוניים של הכור בדימונה ואמר שאלה צילומים אותנטיים שצולמו והוברחו מהכור על ידי המדען הישראלי. הוא אמר שיש בידיו הסיפור הגדול ביותר מאז ווטרגייט והמדען יוכיח שלישראל יש נשק אטומי ושהיא מפתחת פצצות ניטרון.
אחרי שנדחה בכל מערכות העיתונים במדריד, הגיע גואררו למשרדו של טים בראון, שעבד עם עיתונים בריטיים, בהם ה"סאנדיי טיימס". “בראון היה במצב ירוד אחרי שנפרד מאשתו", כותב הונאם בספרו. “המבקר סיפק לו הסחת דעת והוא האזין לו בדריכות".
כמו האחרים, גם בראון היה חשדן, אבל התקשר לדסק החוץ של ה"סאנדיי טיימס" בלונדון. הוא הביע ספקנות אם כי אמר שהתמונות נראות מעניינות. על הסיפור הופקד ג'ון סוויני, אז כתב החוץ הבכיר של העיתון, שעבד בשליחותו בפריז. הוא שוגר למדריד והתאכסן בחדר צמוד לחדרו של גואררו בבית מלון מקומי. מבעד לקירות הדקים הוא שמע אותו משוחח עם המדען הישראלי, שלו קרא מרדכי ואנונו. שיחת הטלפון שכנעה את העיתון להמשיך לעקוב אחרי הסיפור. סוויני חזר לפריז והפרשה הועברה לטיפול צוות התחקירים של העיתון, כתבים מיומנים ומנוסים.
הונאם, שהיה בעל תואר אקדמי בפיזיקה, התמנה לראש הפרויקט העיתונאי. גואררו הגיע ללונדון והוא לקח אותו לפגישה עם פרופ' לונדוני לפיזיקה גרעינית. האחרון קבע שהתמונות שגואררו הביא מאוסטרליה אכן מקוריות.
בסוף אוגוסט גואררו והונאם טסו לאוסטרליה כדי להיפגש עם ואנונו. “במהלך הטיסה גואררו שב ואמר לי שהסיפור יהפוך אותי למפורסם כמו העיתונאים של ווטרגייט", נכתב בספר. “הוא הושיט לי שמונה דפים מודפסים עם הסיפור שלו, שהתחיל בצורה מוזרה. יום אחד הוא ישב בפארק כשרב עבר שם והשאיר על ספסל סמוך עותק של ספר על חייו של מרטין לותר קינג. בפנים היה מסר: המשך ואל תאבד אמונה. כמו כן הרב הפציר בגואררו באמצעות המסר לבקר בגן החיות המקומי. גואררו מיהר לגן החיות. על יד כלוב הנחשים פגש מדען לבן שיער שהגיע לגן החיות עם נכדתו, אמר שהוא פציפיסט והסביר מדוע החליט לחשוף את מה שהוא חושף".
“הכל היה מוזר", כותב הונאם בספרו, “והנסיעה נראתה מיותרת. שעה אחרי שהגיע לבית המלון שלהם בסידני גואררו הודיע להונאם שפרופ' ואנונו רוצה לפגוש אותו. גואררו הקפיד להצמיד לוואנונו את התואר פרופ' אף על פי שלא היה כזה. ציפיתי לגבר לבן שיער, אבל פגשתי צעיר מקריח בן 31 שרעד מפחד ולא נראה כמדען־על. גואררו היה נרגש ואמר שזה האדם שיגרום לנו להתעשר".
ואנונו תיאר תמונה שונה. הוא סיפר שעבד כטכנאי בכור בדימונה “ועזר לתפעל הפרדה של פלוטוניום. אמר שאין לו ידע על הנשק הגרעיני אבל יש לו זיכרון טוב לגבי התהליך הכימי והוא יכול להסביר את הנראה בתצלומים". גם הסיפור על הפגישה בגן החיות התברר כבדיה של גואררו. הוא פגש בוואנונו בכנסייה האנגליקנית סנט ג'ורג' בסידני, כשהישראלי שהה במקום אחרי שהתנצר.
שאלות קשות
מרדכי ואנונו, היום בן 62, עבד בכור בדימונה ולמד פילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. אחרי שהתרועע עם סטודנטים ערבים בקמפוס, הועבר לתפקיד פחות משמעותי. העובד חש תסכול וקיבל החלטה להשיב מלחמה למקום עבודתו: הוא הבריח מצלמה לתוך הכור.
עם שני סרטי צילום ופיצויי פיטורים נמוכים עזב ואנונו את ישראל. הוא הפליג לאוסטרליה דרך יוון וכמה מדינות באסיה ומצא את דרכו לכנסייה של הכומר ג'ון מקנייט בסידני. גואררו, שהיה מובטל, סייע בסיוד הכנסייה. מורדי, כך כינה אותו הונאם, סיפר בקבוצת דיון בכנסייה שעבד בכור בישראל וכי הוא מתנגד לנשק גרעיני. גואררו הציע לסייע לו לפרסם את סיפורו בעיתון מוביל.
לאט–לאט הונאם השתכנע שוואנונו דובר אמת. “בקצה המוח הייתה האפשרות שהוא נוכל שמנסה להשתיל דיווח כוזב. ‘סאנדיי טיימס' כבר הושפל כשנאלץ להודות שקנה את הזכויות ליומני היטלר המזויפים, ולא יכול היה לעמוד בפני השפלה דומה", הוא כתב בספרו.
תהליך האימות היה אטי ונמשך כשבועיים. ואנונו והונאם בילו יחד שעות ארוכות בשיחות אינסופיות. “היו שאלות", כותב הונאם בספרו, “שוואנונו אמר שאינו יכול לענות עליהן. רמאים, בדרך כלל, מעמידים פנים שהם יודעים הכל. הייתי צריך לברר איך הוא הבריח לכור מצלמה והוציא החוצה שני סרטי צילום. ואנונו סיפר שהוא כרך את מצלמת הפנטקס בתוך ספרי לימוד מהאוניברסיטה כדי שאם ישאלו אותו יאמר ששכח שהמצלמה שם. הסיכון היה להוציא את הסרטים החוצה, אבל הם לא התגלו". ואנונו סיפר להונאם שהכניס את סרטי הצילום לכיס מכנסי הג'ינס שלו. “עבדתי שם הרבה זמן", הוא אמר לו כמתואר בספר, “רבים מהשומרים היו חברים שלי. היה בינינו אמון".
ואנונו, במקביל, חשש תחילה שהונאם הוא סוכן מוסד, אולם בין השניים נוצר הקשר הדרוש כדי לשתף פעולה. במערכת העיתון החלו להתלהב מהסיפור וכתב נוסף נשלח לישראל בניסיון לבחון את הסיפור. בינתיים ואנונו והונאם טסו ללונדון, והצילומים הועברו לבדיקה אצל כמה מומחי גרעין. ואנונו אף נפגש עם ד"ר פרנק ברנבי, מומחה גרעין לונדוני. ב"סאנדיי טיימס" החליטו לפרסם את הסיפור ואף לכתוב ספר על הפרשה, יחד עם ואנונו.
בדרך לרומא
גם לשירותי הביטחון של ישראל היו תוכניות. כשגילו שוואנונו העביר חומרים מסווגים לעיתונאים בריטים, החל המרדף אחריו. למרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של הונאם שלא ישוחח עם זרים, ואנונו פגש בכיכר לסטר בלונדון אישה שהציגה את עצמה כסינדי, תיירת אמריקאית, שהציעה לו להצטרף אליה לטיסה לרומא. הונאם נחרד ודרש מוואנונו לפגוש את האישה בעצמו. הישראלי הסכים אולם ברגע האחרון ביטל את הפגישה. למחרת טס לרומא עם סוכנת המוסד, סינדי, ומשם נחטף לישראל.
ב"סאנדיי טיימס" אומנם פרסמו את הסיפור, אבל בהיעדר הגיבור הראשי נאלצו לוותר על היוזמה לכתוב ספר על הפרשה. העיתון אף מימן חלק מההגנה המשפטית של ואנונו. הונאם האשים את עצמו, בספר שכתב, על כי לא נקט אמצעי ביטחון טובים יותר כדי למנוע את חטיפתו של ואנונו. הוא טוען שהעיתון ייחס חשיבות רבה יותר לסקופ מאשר לביטחונו של ואנונו ולא תמך בקמפיין לשחרורו מבית הסוהר.
העיתונאי הבריטי אומר כי לא חווה ריקנות אחרי סיום הפרשה, מפני שהקדיש את השנתיים שלאחר מכן בחיפושים אחרי אותה סינדי. בסופו של דבר הוא מצא אותה בבית קטן בנתניה. העיתון פרסם את תמונתה ואת שמה האמיתי, שריל בנטוב. “אני מרוצה מזה שחשפתי אותה וגרמתי לכך שהיא תהיה חסרת תועלת כסוכנת", הונאם אומר.
במאמר שכתב ל"טלגרף" הבריטי בפברואר 2010 הונאם התגאה בחשיפת סינדי. “מנגנוני הביטחון הישראליים מרבים לטעות", הוא פרסם את מסקנותיו מהפרשה. “הם העניקו לה שם של אדם קיים, סינדי חנין, שהוא שמה של גיסתה, מה שאפשר לי למצוא אותה. לישראל לא אכפת שהטעויות הטקטיות פוגעות במדינה. החטיפה של ואנונו משכה יותר תשומת לב מהגילויים שלו. חוסר ההומניות כלפיו אחרי שחרורו מהכלא מכעיס רבים שבעבר העריצו את ישראל".
בדיעבד, אתה מתחרט על אופן הטיפול שלכם בפרשה? הרי ואנונו ישב בכלא 18 שנה.
“אני לא מרגיש אשם, מפני שמרדכי עשה טעות איומה כשוויתר על הביטחון שסיפקנו לו ונסע עם אישה שבקושי הכיר. הייתה לנו כלפיו תחושת אחריות ולכן ביחד עם ה'סאנדיי טיימס' עזרנו לו ככל האפשר".
הונאם היה היחיד בין חברי מערכת עיתונו שהעיד במשפטו של ואנונו. הם נפגשו בבית המשפט המחוזי בירושלים כשהעיתונאי התייצב להעיד לטובתו. “ואנונו התרגש עד דמעות", אמר הבריטי לתקשורת. השניים ניסו לשמור על קשר במהלך שנות הכלא, כשהאסיר שלח לו מכתבים לעתים תכופות.
ניתק מגע
באפריל 2004 הגיע הונאם לישראל כדי לסקר את שחרורו של ואנונו. הוא שכר עבורו דירה ביפו, אולם האסיר החליט בסופו של דבר להתגורר בירושלים. העיתונאי פרסם ראיון שקיים עם ואנונו, שערכה יעל לוטן, פעילה בוועד למענו. הונאם ישב בחדר במהלך הראיון, אבל לא ביצע אותו בעצמו משום שבתנאי השחרור של ואנונו נאסר עליו לשוחח עם זרים.
זמן קצר אחר כך הונאם נעצר על ידי השב"כ, בדרכו מירושלים לתל אביב לפגישה עם לוטן. הקלטות מהראיון עם ואנונו הוחרמו, אבל העיתונאי הבריטי הספיק לשלוח אחרות ללונדון לפני שנעצר. הראיון פורסם בבי–בי–סי והתמליל נחשף ב"סאנדיי טיימס". “שרדתי את הכלא הישראלי כאדם שפוי", אמר בו ואנונו, והסביר כי חשף את הצילומים מהכור כדי להציל את מדינת ישראל מעוד שואה. “לא הרגשתי שהמעשה שלי הוא בגידה אלא דיווח", הוא אמר, “רציתי ליידע את העולם במה שישראל עושה בחשאי".
מעצרו של הונאם עורר תשומת לב בינלאומית. בריטניה דרשה מישראל לשחררו לאלתר, הוא שוחרר אחרי יממה וחזר ללונדון. אחר כך שר הפנים אברהם פורז אסר, לבקשת השב"כ, על כניסתו לישראל. ערעורו של הונאם לבית המשפט המחוזי נדחה. הוא פנה לבג"ץ והרכב בראשות השופט אהרן ברק, אז נשיא בית המשפט העליון, קיבל את עמדת המדינה.
“המעצר שלי שגרם למהומה בינלאומית הביך כנראה את מי שעמדו מאחוריו", הונאם אומר בשיחה מסקוטלנד. “אני באמת מקווה שהם הובכו. אחרי ששוחררתי הממשלה הכריזה עלי כעל אישיות בלתי רצויה, כנראה מתוך טינה כלפי. דרך אגב, הם לא צריכים להיות מוטרדים מכך שאצור קשר עם מרדכי - מאז שחרורו נזהרתי לא ליצור איתו קשר, כדי לא להזיק לסיכוייו להסיר מעליו את המגבלות שהוטלו עליו".
מדינה אחרת
אחרי שחשף את סינדי, כתב הונאם ספר שבו התחקה אחרי סיפור מותה של הנסיכה דיאנה. הוא צבר גילויים נוספים, כמו חשיפת נתיב הברחות הנשק לעיראק שעבר, לטענתו, דרך נמל א–נאקורה בלבנון, מתחת לעיניו של צה"ל, אולם מאז שעבר לסקוטלנד פרש למעשה מעולם העיתונות. הוא היה מעורב בהקמה של עיתון קטן שעסק בנושאים מקומיים, אולם לאחרונה הוא נסגר.
את ההתרגשות שמזמנים סיפורים כמו זה של ואנונו מחליף הונאם במלחמה עיקשת במרוץ האופניים השנתי, שנערך באזור מגוריו ובמהלכו נסגרים הכבישים למשך שלוש שעות. “ערכי העיר נכפים על סביבה כפרית", הוא אמר לתקשורת, “חופש התנועה של האזרחים נפגע בשביל אירוע מסחרי. המרוץ זה שוד של כביש, מפני שהוא מונע את חופש התנועה מהתושבים באזור".
למרות המחאה, המרוץ התקיים השנה ואף מתוכנן לעבור בגזרה גם בשנה הבאה. הונאם, שלא נבהל מהממסד, הרבה לתקוף את המועצה המקומית, שמשתפת פעולה עם החברה שעורכת את המרוץ. הוא אף ניסה להיבחר כחבר מועצה, כדי להשפיע, אבל קיבל רק 73 קולות מתוך 363.
הכפר הקטן, בעל אלף תושבים, שוכן בלב סקוטלנד, על גדות נהר הטאי. בבית הספר היסודי במקום לומדים 11 תלמידים בלבד, אבל על פי חוברת שפרסם לשנת הלימודים הנוכחית יש לו “רעיונות גדולים". חלק נכבד ממשנתו הוא שילוב הפעילויות החינוכיות בחיי הקהילה. ועד כמה חיי הקהילה סוערים? הדיון בישיבת המועצה בחודש מאי האחרון עסק בגניבה של ברווז מאחת החוות המקומיות ובניסיונות לאתר את בעלי הכבשים התועות, החוצות כביש ומפריעות לתנועה.
בין האטרקציות המקומיות אפשר למצוא בית מלון על גדות הנהר ואת בית הקפה הפופולרי של השוקולטייר איאן ברנט, בנה של הילרי ברנט, אשתו של הונאם. העיתונאי במיל' היה המנהל הראשון של בית הקפה. “אני עדיין מאוד מעורב, אף על פי שאנחנו מעסיקים 30 עובדים בבית הקפה, בחנות המתנות והשוקולד ובעשיית השוקולד".
ובתוך כל העשייה, כאמור, יש לו זמן לעקוב אחרי מה שקורה בישראל. “זה אכזרי שהמדינה עדיין מענישה את ואנונו בטענה שהוא מהווה סכנה ביטחונית", הוא אומר. “אומנם ניסינו לעזור לו, אבל הוא אדם די קשה בנושא הזה. ביקשתי שיצהיר שלא יחשוף מידע נוסף על הכור - הצהרה כזו הייתה מסייעת לו אחרי השחרור מהכלא להסיר את המגבלות שהוטלו עליו. הוא היה צריך להתראיין לעיתונות הישראלית מיד עם שחרורו, משום שחשוב לשנות את דעת הקהל ביחס אליו. הוא לא התראיין ופגע בעצמו".
בהיעדר אפשרות לבקר בישראל, הונאם כאמור שואב את המידע עליה מהתקשורת, ומשווה אותו מול הזיכרונות שצבר במהלך הימים ששהה בה. “ב־20 השנים האחרונות ישראל היא מדינה שסועה, שמעודדת מחלוקות פוליטיות ודתיות במקום למתן אותן, ומבודדת את עצמה מהעולם הנאור", הוא אומר. “זה עצוב משום שיכולת ההתחדשות הכלכלית והמדעית שלה היא מאוד חיובית. אני חושש שישראל היא כבר לא המקום ההומני והמתקדם מבחינה פוליטית כפי שהייתה כשהכרתי אותה לפני 30 שנה".