זה כבר מזמן לא עניין של דמוקרטים נגד רפובליקנים או שמרנים מול ליברלים באמריקה. הדילמה סביב טראמפ חדרה כבר מזמן לעניינים שבנפש, לעצם העובדה שאדם מהסוג הזה הצליח איכשהו להתמקם במשרד החשוב והעוצמתי ביותר בעולם. זה כבר לא ויכוח על מדיניותו של טראמפ, הישגיו או ביצועיו, אלא על העובדה שעצם נוכחותו בבית הלבן ועמידתו בראש האומה מביישים את האמריקאים באשר הם.
הגימיקים שבהם השתמש טראמפ בקמפיין היו טובים לקמפיין. מולו התייצבה מועמדת שנואה, וטראמפ השכיל לפרוט על הבלוטות הרגישות ביותר של המצביע האמריקאי כדי לנצח. הוא בעט בכל הכללים, ריסק את כל המוסכמות, ניפץ את כל מה שידענו על ניהול קמפיין פוליטי ופשוט עשה מה שבא לו. בדילמה בין ליהנות או לנצח, הוא החליט ליהנות. אבל הוא גם ניצח. זה גרם לו להתנפח לממדי ענק. מה שטוב לניצחון בבחירות, לא לגמרי יעיל כשמקבלים מעצמה לידיים ואת המעמד של המבוגר האחראי הגלובלי. כרגע, טראמפ הוא הדבר המרוחק ביותר ביקום מ"מבוגר אחראי". קשה מאוד היום למצוא בסנאט או בקונגרס רפובליקני שיסכים להביע אמון מלא ביכולתו של דונלד טראמפ להיות נשיא ארצות הברית של אמריקה.
עכשיו מדברים על פרשת "ווטרגייט" חדשה, בהקשר לניסיונו של טראמפ לשכנע את ראש ה־FBI ג'יימס קומי להפסיק את החקירה נגד מייקל פלין, לשעבר היועץ לביטחון לאומי. זהו שיבוש הליכים, ואם קומי ילך עד הסוף, זה יוכל להיות הסוף. לא מעט סנאטורים רפובליקנים כבר יצאו מהארון שבו הסתתרו מאז הבחירות, והמילה "הדחה" החלה לבצבץ בשבוע האחרון ולצוף מעל פני המים העכורים שבהם מבוסס הבית הלבן מאז כניסתו של המיליארדר התמהוני לחדר הסגלגל. ובאמצע כל זה הוא נוחת כאן אצלנו. אם אכן יגיע, כי אצל טראמפ, כאמור, הכל יכול לקרות, או לא לקרות.
התרעות פיקוד העורף