כבר שני עשורים, מאז שסיימה את בית הספר למשחק של ניסן נתיב, שהיא חלק מהתעשייה המקומית. היא התחילה בתיאטרון ומאז מזגזגת בינו לבין הקולנוע ("שחקנית ספסל", "אהבה קולומביאנית", "סימה וקנין מכשפה") והטלוויזיה ("הבורר", "כאן גרים בכיף", "שמחות", "חברות"). על אף שהתיאטרון תופס נתח נכבד מחייה המקצועיים, והיא שיחקה בהצגות רבות בתיאטראות באר שבע, הבימה וחיפה, לא צריך להתאמץ כדי להבין שאת מרב תשומת הלב היא קיבלה בעקבות תפקידיה הטלוויזיוניים שבהם גילמה דמויות שחלקן בלתי נשכחות.
כרבים מהקולגות שלה, גם בלבן נודדת בין תיאטראות. "רוב השחקנים לא מחויבים וחתומים על חוזה לפי הצגה", היא מגלה. "יש מעט שחקנים שיש להם קביעות, שהם בני־מזל כי מקומם מובטח ולא משנה מה. היתרון בזה הוא שיש את המשכורת שנכנסת ויש לך בית שאתה יכול להתפתח בו. החיסרון הוא שאתה יכול לפעמים לקפוא על השמרים ולהיהפך לפקיד, שזו סכנה. לפעמים אתה חייב לעשות תפקידים מסוימים, גם אם אתה לא רוצה".
יצא לך להגיד לא לתפקידים מסוימים?
"התמזל מזלי מהבחינה הזו לקבל תפקידים מאוד מעניינים. אני חייבת לומר שהתפקידים בתיאטרון הם יותר מגוונים מהטלוויזיה והקולנוע, כך שלא היה תפקיד שאמרתי לו לא".
ולא בתיאטרון?
"בטח שכן. הרבה פעמים הציעו לי דברים וסירבתי, מכל מיני סיבות. לפעמים בגלל ענייני חוזה או שלא הייתה התאמה בזמנים".
יצא שהציעו לך לפעמים תפקידים שהם בבחינת עוד מאותו דבר, והרגשת שאת נתקעת בטייפ קאסט שהדביקו לך?
"לא לפעמים, הרבה מאוד פעמים, וכשחקנית יש לי בעיה עם זה. כשההצעות שמגיעות דומות זו לזו, אז גם אם את מעדיפה להתפתח מבחינה מקצועית, קשה מבחינה כלכלית להגיד לא לדברים. היו פעמים שרציתי להגיד לא – ואני לא אגיד לך מה הם היו - בעיקר בטלוויזיה, אבל מכיוון שלא הייתה ברירה כלכלית לא יכולתי לוותר עליהם. הפרנסה לא פשוטה במקצוע הזה. ועדיין, אני חייבת להגיד שלא היו הרבה כאלה, ובכל מקרה יש לי קווים אדומים".
איפה עובר הגבול מבחינתך?
"אני לא יכולה להגיד מראש, בעיקר אם אני מאוד לא אוהבת את התפקיד או אם אני מאמינה שהוא ברמה כזו שיזיק לי. הרבה פעמים דברים שהגעתי אליהם בהיסוס או אמרתי שזה נמוך, כשהתחלתי לעשות אותם פתאום גיליתי שאני נהנית. שיחקתי למשל בטלנובלה 'בובות'. אמרתי, מה? אני אעשה טלנובלה? אבל זה היה אחד הדברים שהכי נהניתי לעשות בחיים שלי, עם צוות כיפי ודמות כזו מופרעת".
יום כיף במאה שערים
בלבן מומחית בגילום דמויות מופרעות: אורנית ב"אהבה קולומביאנית", "נעמי כפית" ב"הבורר", מורה מופרעת בסדרת הנוער "גרביים", הבת המוזרה של "משפחת קמיצ'לי" ועוד. השאלה המתבקשת היא עד כמה היא, באופן אישי, מזוהה עם הדמויות הללו. "יש בהן משהו ממני, אחרת לא הייתי יכולה להוציא את זה לגמרי", היא אומרת. "מצד שני, הן מאוד רחוקות ממני, ואנשים שרואים אותי בחיים מציינים בהפתעה שאני מאוד שונה מהדמויות האלו. אז ברור שזה לא אני ובטוח שאיפשהו בפנים הטירוף הזה קיים, ולכן אני יכולה ללכת למקומות האלה באופן טבעי ונהנית לגלם אותן. מובן שאני רוצה לעשות דברים אחרים לגמרי ויוצא לי לעשות זאת, למשל ב'חברות'. נכון שהדמות שלי לא הכי סטרייטית בעולם, אבל היא בכיוון - יותר מהחיים. היא לא מופרעת או משוגעת, היא נוירוטית, אבל זו אני. חלק מהכיף של המקצוע הוא להיכנס לראש של מישהו אחר ממה שאתה וזה באמת תענוג גדול. בהצגת 'קרקס של יהודים' אני משחקת דמות שהיא מעט קיצונית מהבחינה הזו".
"קרקס של יהודים" היא קומדיה המבוססת על ספרו של נתן אנגלנדר, "גלגול בפארק אווניו". הסיפור מתרחש בברוקלין, ניו יורק, שם חיים יהודים בעלי פאות ולובשי שחורים, כמו בשטייטל באירופה של המאה שעברה. שלוש דמויות מרכזיות יש בהצגה, ובהן הדמות של גיטה, שאותה מגלמת בלבן. "זו דמות קיצונית גם במראה שלה – כמישהי שמוגדרת בסיפור כמאוד מכוערת, כאישה שחוששים להתקרב אליה והיא מוקצית בחברה החרדית, גם משום שהיא לא מקבלת מבעלה גט במשך שנים ארוכות וגם בעובדה שהיא עושה מעשה מאוד קיצוני, ובכל זאת יש בה משהו מאוד אנושי, וזה מה שאני מנסה לחפש אצלה", היא אומרת. "זוהי הצגה מעניינת וחתרנית. הנשים שמובילות את הסיפורים נאבקות בדברים יומיומיים, אנושיים וקטנים, ולא בדברים אלוהיים ונשגבים. הן מנסות לצאת מהמסגרת או מהכלא המחשבתי והקהילתי שהן נמצאות בו, ונלחמות על כך".
היית יכולה לראות את עצמך חלק מהקהילה החרדית?
"נהפוך הוא: אני לא מאמינה, כמעט אתאיסטית. היום זה דבר חריג ולפעמים אני מפחדת להגיד את זה. אנחנו חיים במדינה שהולכת ונהיית יותר ויותר דתית, אני ממש מרגישה את זה ביומיום ומוצאת שאני חוששת להגיד שאני לא מאמינה באלוהים. כאילו, איזו אמירה נוראית זו. זה מורכב מאוד להיות במצב הזה, אם כי אני מכירה הרבה אנשים שנמצאים בו. אני מכבדת את הדת בעיקר, לאו דווקא את הדתיים. יש הרבה בעיות ואין צורך להרחיב. זו ההשתלטות על החיים, זה שאין הפרדה בין הדת למדינה והכל קשה, אני לא יכולה לשאת את זה. מדובר באפליה נוראית בעיניי. התחושה היא שאין לאדם אפשרות לחשוב מה שהוא רוצה לחשוב. מצד שני, יש לי משיכה גדולה להתבונן על העולם החרדי, דווקא כי הוא סגור ואחר ושונה. את יודעת, יש לי תחביב: להסתובב במאה שערים. ביום הולדת 40 שלי, למשל, אחי וחברה שלי לקחו אותי ליום כיף במאה שערים".
ספרי לי איך נראה היום כיף הזה.
"זה היה כמו להיות בחו"ל. גם עכשיו, בעקבות ההצגה, נסענו לסיור שם עם מדריך. אין מה לומר, זה עולם מרתק אבל גם מפחיד בו־זמנית. כאישה וכאמא קשה לי לשאת את מעמד הנשים בחברה הזו. הן כמובן ידברו אחרת לגמרי ויגידו שיש להן חופש מוחלט".
שלשול בכל יום שלישי
בלבן (46) היא בת זוגו של יואב סיני ואם לשני בנים - בני 10.5 ו־6.5. "הם לומדים בבית ספר הדמוקרטי וגדלים להיות ילדים דעתניים", היא מספרת. "השילוב בין העבודה לאמהות תמיד קשה והיה קשה, וזה לא הולך ונהיה יותר קל. עכשיו הייתי שבוע בחיפה לפני החזרות להצגה ולא ראיתי אותם, והם איבדו את זה. הם דורשים את הנוכחות שלי בבית, וזה לא קל. מצד שני, הם התרגלו מגיל קטן שאני נוסעת להצגות בערב או מתעוררת בשעה חמש וחצי בבוקר לצילומים. יש תקופות שאני פחות עובדת ונמצאת איתם, ויש גם הטבות. אני משחקת בהצגת הילדים 'שרלוק הולמס', וזו הזדמנות בשבילם לבוא לחזרות ולהיות מאחורי הקלעים".
הם מגלים נטיות אמנותיות כמו אמא שלהם?
"הם שחקנים שחבל על הזמן, אבל בעיקר בבית. אני בכל מקרה מקווה שהם ילכו לכיוון אחר. לבחור בזה כמקצוע פירושו חיים קשים. מצד אחד זה אושר גדול, אבל מצד שני יש התמודדות אינסופית עם העתיד ומה יהיה והצורך להמציא את עצמך מחדש ולהתמודד עם אודישנים".
בהרבה ראיונות שנערכו איתך בעבר, כשסיפרת על התפקידים שלך בלט המשפט "התגלגלתי לשם במקרה".
"הרבה פעמים אני מרגישה שהתפקידים מגיעים אלי ולא שאני יוזמת אותם. הרבה דברים הגיעו אלי בגלל תפקידים קודמים שעשיתי, וקשה לשים את האצבע על מה הוביל למה. אבל כן, מעט מאוד פעמים הרגשתי שאני נלחמת על תפקיד. זה קרה למשל ב'חברות'. ליטל (שוורץ - ג"ע) כתבה את התפקיד בשבילי ונתנה לי לקרוא אותו עוד לפני הקריאות שנעשו לערוץ 10. ואז איכשהו התחלף במאי והוא רצה שחקנית אחרת ובמובן הזה נלחמתי על זה, יידעתי את הגורמים שהיו צריכים לדעת כמה אני רוצה את התפקיד. היה תפקיד אחר בסרט 'שחקנית ספסל' שמאוד רציתי. בהתחלה המלהקת לא רצתה לתת לי להיפגש עם הבמאית, והרגשתי שאני מתחננת על חיי כדי שתיתן לי להיפגש איתה, ומשם זה התגלגל. היו תפקידים שהרגשתי שאני חייבת אותם, אבל לא קיבלתי. טוב, אני ביחסים מורכבים עם עניין היוזמה".
תסבירי.
"אני כותבת משהו לעצמי, סוג של סטנד־אפ, וזה לוקח המון זמן כי אני פרפקציוניסטית וקשה לי אם זה לא מושלם, אז אני צריכה דחיפה וצריכה אנשים שיהיו מאחוריי. בעיקרון יש לי רבע שעה של חומרים שאני יכולה להתחיל לעלות איתם, אבל מפחדת. אני מרגישה שהכי טוב להתחיל בערב חובבים ולנסות חומרים, אבל עדיין אין לי אומץ".
מה הדבר הכי מפחיד שעשית בחייך?
"אחרי שסיימתי את הלימודים, היה ב'דומינו גרוס' ערב שנקרא 'פגע וברח תיאטרון', שם התחברתי ליעל לבנטל ולירדן בר־כוכבא. היינו יושבת וכותבות בכל שבוע משהו חדש, ועולות בכל יום שלישי עם מערכון חדש בצוותא 2 שאמור להצחיק ומאוד דומה לסטנד־אפ. זה היה ממש בית ספר שלימד אותי המון, אבל זה היה הדבר הכי מפחיד בעולם. זה היה לשלשל כל יום שלישי מהבוקר, ולא רק אני, שלושתנו".
איך את עם ביקורות?
"לא פונקתי יותר מדי בביקורת טובות, אבל אני חושבת שלמדתי עם השנים פחות לייחס לזה חשיבות. בהתחלה הייתי נבהלת ומפוחדת ממה שיגידו. זה היה נראה לי גורלי. עם הזמן למדתי שאהבה מהרחוב יותר חשובה מאשר ביקורת בעיתון".
אם לא היית שחקנית, מה היית?
"פסיכולוגית. גם משום שעוד כנערה זה עניין אותי, וגם כמי שהייתה אצל פסיכולוגית במשך שנים. היום אני מלמדת תיאטרון בקרב נוער בסיכון, ויצא לי בשנתיים האחרונות לעבוד עם נוער במחלקה הפתוחה והסגורה בבית החולים גהה, והסיפוק שאני מקבלת שם הוא אדיר. אני מרגישה את היכולת הטיפולית שלי באות שם לידי ביטוי, לדעת לקלוט כל ילד ולדעת איך לגשת אליו. המפגשים האלו לא פשוטים, ומצד שני הם נותנים המון לילדים".
חשבתי שתגידי שאם לא היית שחקנית היית פונה לאקדמיה, כמו אביך עודד בלבן, פרופסור לפילוסופיה.
"הוא באמת רצה שאני ואחי נלך ללמוד באקדמיה ולא עשינו זאת, אולי כאקט של מרד. היה לי פחד מלימודים אקדמיים. אולי מפני שאבא שלי כל כך חכם, אמרתי שאני לא אגיע לשם ואלך למקום אחר. אני אדם של אנשים, וזה מה שאני אוהבת בתיאטרון - את היכולת ליצור משהו יחד".