יחד עם זאת, חשוב לי להדגיש שמדובר בניתוח של דפוסים התנהגותיים בולטים בשטח, ולא באבחנה פסיכולוגית או פסיכיאטרית גורפת, שכן אני לא יודעת אם הן עברו אבחון קליני פורמלי (משערת אגב שלא). מי שלא יודע לשחק את המשחק הזה הוא הילד שלכם ולכן את התשובות אתם צריכים לחפש אצלו.
חשוב לזכור, שבחיים כמו בחיים לא הכול מאוד בהיר וברור ולכן צריך לבחון קודם כל שינויים. אתם ההורים מכירים את הילדים שלכם הכי טוב, מאז שנולדו ולכן המפתח נמצא אצלכם... חפשו שינויים בהתנהגות הפיזיולוגית. של הילד או הילדה שלכם. ודבר נוסף, לא תמיד מדובר בהתעללות, לא כל בכי או הצמדות להורה מעידה על התעללות... אבל כשיש ספק אין ספק ולכן חשוב לפני שבאים בהאשמות פשוט לבדוק, לא להתעצל ולא להרגיש לא נעים.
בגילאי 2 עד 4 אין מסכות. כשהאמיגדלה (מרכז האזעקה במוח) מוצפת מאירוע מתמשך או מסביבה פוגענית, מערכת העצבים נכנסת לתגובת הישרדות. בניגוד למבוגרים שיודעים להנדס מילים, אצל פעוטות כמעט ואין פער בין מה שהם מרגישים לבין מה שהם משדרים בגוף. ולכן כן ניתן לזהות התנהגויות מסוימות שצריכות להדליק לנו נורה אדומה.
1. טונוס שרירים דרוך (היפרטוניה) מול קפיאה (Freeze)
הפעלת יתר של ציר הסטרס (ציר ה HPA) משאירה את המערכת בדריכות תמידית. שימו לב, האם הילד מציג היפרטוניה (מתח שרירים גבוה ודרוך) כיווץ הכתפיים כלפי מעלה כאילו הן עולות לכיוון האוזניים (תנועה זו היא תנועה אבולוציונית שנועדה להגן על הצאוור אזור חיוני וחשוב לחיים שכל פגיעה בו יכולה להיגמר במוות), כפות ידיים מאוגרפות, טנוס שריר קצר וקפוץ או לחלופין תגובת קפיאה (Freeze) שבה הגוף שמוט, קפוא וחסר אנרגיה.
2. זליגות של מיקרו-הבעות פנים בלתי רצוניות
לדוגמא: הנטייה הטבעית כשאני מגיע עם הפעוט שלי לגן בבוקר... אנחנו נוטים תמיד לברך את הגננות, לשתף באיך עבר הלילה או הבוקר, מנסים להיות מנומסים ונעימים... ובאותו הזמן אנו מוסרים את הפעוט או הפעוטה לידי הגננת או המטפלת ופה הטעות... כשאתם מוסרים את הילד ממש ברגע המסירה תסתכלו על הפנים שלו, האם אתם מזהים סממנים של מיקרו הבעה של פחד או רתיעה, פעירת העיניים והרמת הגבות, ומשיכה של קצות הפה אחורה לכיוון האוזניים. יכול להיות גם איבוד פוקוס בעיניים...
3. מנגנוני ניחום עצמי (Self-Soothing) אוטומטיים
בהיעדר ויסות רגשי חיצוני מצד דמות מטפלת בטוחה, הילד מייצר לעצמו "עזרה ראשונה נוירולוגית" איך זה יבוא לידי ביטוי? נגיעה בלתי פוסקת בפנים, ליטוף עצמי של הזרוע, החזה הבטן או הירכיים, או הצלבת ידיים באופן הגנתית גם כשאינם בוכיים. הסתתרות מאחורי האמא או האבא או חפץ (אם הפעוט הולך).
4. ציר עיניים שמאלה למטה (עיבוד רגשי-פנימי)
העיניים זזות שמאלה ולמטה (מנקודת מבטו של ההורה הבוחן שמסתכל על הפעוט . כלומר, מימין למטה של הפעוט עצמו) בשברירי שנייה, מצביעות על התחברות לרגשות עמוקים, כואבים בדרך כלל, או לכניסה לשיח פנימי שלילי.
למחרת קניתי לה טלפון סלולרי למרות שהתנגדתי לטלפונים בגיל הזה. לא עברו ארבעה ימים עד ששליו התקשרה אליי בבכי היסטרי מהשירותים בבית הספר. כשהצלחתי להרגיע אותה, שמעתי ברקע מורה צועקת ומקללת (אני אחסוך מכם את הקללות שהטיחה בביתי). כשהגעתי לבית הספר התברר לי ששליו סבלה מהתעמרות קשה מצד אותה מורה במשך ארבעה חודשים, מתחילת השנה ולי לא היה מושג! תנועת העיניים המהירה הזו הייתה הרגע שבו הגוף שלה דיבר בשבילה, עוד לפני שהיא מצאה את המילים.
כשאתם שואלים את הילדים שלכם איך היה בבית הספר/ בגן תסתכלו עליהם, תעזבו את הכלים, הטלפון או כל פעולה אחרת שאתם עושים באותו הרגע, רדו לגובה העיניים של הילד או הילדה שלכם ורק אז תשאלו את השאלה ותבחנו את תנועות העיניים שלהם מיד אחרי.
5. שינויים פתאומיים בדפוסי השינה
בזמן שינה, כשהמודע שלנו נכבה והתת-מודע משתלט, גם אצל אנשים מבוגרים לא רק ילדים או פעוטות שחווים לחץ או חרדה מוצאים את עצמם לא פעם ישנים על הבטן או נצמדים לקיר ולדופן המיטה כדי להרגיש גבולות, לייצר לעצמו 'עוגן' ולהרגיע את מערכת העצבים שנמצאת בסערה.
צפו בילדים שלכם ישנים... יחד עם זאת אני חייבת לסייג ולהגיד, תנוחת שינה לבדה אינה מהווה מדד אבחוני מובהק או בלעדי להתעללות. ילדים רבים משנים תנוחות שינה מסיבות שונות. מה שצריך להדליק נורה אדומה הוא אך ורק דפוס כולל ושינוי חד המצטרף לסימנים הפיזיולוגיים המובהקים שאנו רואים במהלך היום. זיהוי סימנים הוא נורת אזהרה שדורשת בדיקה ולא הוכחה משפטית אוטומטית (יש ילדים רגישים שירגישו לחץ מכל משינוי קטן).
אבל אני דוגלת בכלל הצבאי שאומר - כשיש ספק, אין ספק! תמיד עדיף להרגיש אי-נוחות מול הגננת, לדרוש, לבדוק או לעשות בקרת פתע, מאשר לגלות מאוחר מדי שילד נפגע. הילדים שלכם מדברים אליכם כל הזמן בשפת הגוף שלהם, כל מה שאתם צריכים זה רק לפתוח את העיניים ולהקשיב.
התרעות פיקוד העורף