האיטיות המכוונת בבוקר, המריחה של כל פעולה כצחצוח שיניים או נעילת נעליים, והתחושה שהוא מייצר כאילו נעשה לו עוול – כל אלה כלים לא מודעים שהוא אימץ כדי להחזיר לעצמו שליטה במרחב המשפחתי, במיוחד בעולם שבו יש אחים קטנים ולפעמים קיימת תחושה של תחרות על תשומת הלב. הטעות הגדולה ביותר שלנו כהורים היא להיכנס איתו למאבקי כוח, להתווכח, להאיץ בו שוב ושוב, או לחוש רגשות אשמה כשהוא נכנס למצב של 'קורבן'.
כשאת מתווכחת איתו, או מתנצלת על גבולות שקבעת, את בעצם נותנת לו את הפרס הגדול ביותר: את מלמדת אותו שהטנטרום והאיטיות משיגים עבורו את מלוא תשומת הלב שלכם. כדי לשנות את הדינמיקה הזו את חייבת לעשות הפרדה ברורה בין הרגשות שלו לבין המעשים שלך. את ניהול הזמן והבית את צריכה לקחת בחזרה לידיים שלך – באהבה, בנחישות, אבל בלי דרמה. הנה הדרך שבה תפעלי מעכשיו: הפסיקי להעיר לו אלף פעם בבוקר על כל פעולה קטנה.
תני לו את האחריות על הקצב שלו, אבל הגדירי מראש את התוצאות בצורה רגועה וברורה. למשל, אמרי לו פעם אחת בשקט: 'מתוקי, הבוקר אנחנו יוצאים בשעה שמונה בדיוק. האוכל והטלוויזיה יסתיימו אז, ומה שלא תספיק – יחכה לך לצהריים'. ברגע שהזמן עבר, פני את הצלחת או כבי את הטלוויזיה – בלי לכעוס, בלי לצעוק ובלי להסביר שוב ושוב.
תני לו לחוות את התוצאות הטבעיות של מעשיו, וכשהוא בוחר להיכנס לטנטרום או לעצבות, אל תיבהלי. תני לגיטימציה לרגש, אמרי לו שאת מבינה שקשה לו, אך הישארי נאמנה לגבול שהצבת. כשהוא יבין שהאיטיות והדרמות שלו כבר לא מזיזות אתכם מהמסלול ההורי הבטוח, הוא יפסיק להשתמש בהן ויחזור לשתף פעולה מתוך בחירה אמיתית”.
"הילד שלך חכם מאוד ומבין היטב, אבל הוא פשוט לא מסוגל להתאפק ויש לו קושי עמוק בוויסות. החיים שלו מורכבים – גם מבחינת הנוירולוגיה וגם בשל חוויות שצבר. הדבר הראשון שאת חייבת לשנות הוא להוציא מהלקסיקון שלך את המילה 'למה'. כשהוא חוזר הביתה מיום קשה ומהתנהגויות לא פשוטות בבית הספר, אל תחקרי אותו ואל תשאלי 'למה עשית, למה הרבצת'. הסיבה האמיתית היא פשוט החיים והמציאות שמציפים אותו, ולרוב הוא כלל לא זוכר מה קרה שעות קודם לכן.
במקום זאת, קבלי אותו תחילה באהבה ובחיבוק ענק, תני לו לגיטימציה לרגשות הקשים שלו, ושאלי שאלות אמפתיות שנועדו להראות לו שאת איתו ושאת רואה את הלב שלו, בלי להיות השופטת שלו. רק כשהוא רגוע לחלוטין תוכלי לנסות לזרוע אצלו זרע של מחשבה ולחשוב יחד איך אפשר להימנע ממצבים דומים בעתיד. זאת, בלי להלחיץ או לדרוש ממנו תשובות שישפטו אותו.
"בעניין הסמכות ההורית בבית, התופעה שבה הילד הגדול הופך ל'ילד הורי' שמגן עלייך היא מוכרת, אך זהו אינו תפקידו. כשאחיו מתפרץ והוא מגיב, הודי לו על האכפתיות ועל הרצון להגן, אך העבירי לו מסר חד־משמעי: את האחראית על החינוך והגבולות בבית, ולא ילד בן 9. מהיום, הימנעי מוויכוחים מיותרים ומצעקות, וכשנוצר עימות או כשהוא 'יוצא' על אחיו, קחי את הילד הצעיר, היכנסי לחדר וטפלי במצב בעצמך. תפקידך לייצר סביבה רגועה, עקבית ועוטפת, לצד המשך הטיפול המקצועי שאת מעניקה לילד, כדי ללמד אותו לנהל את הקשיים שלו במקום שהם ינהלו אותו".