מפת הדרכים: באשקלון מדוכדכים ובבאר שבע מחליפים את השלטון על צ'ייסר

ב-10 השנים שהוא מפעיל את גריל בר JOS במתחם "שירת הים" של אשקלון, יוסי ביטרן סופר כבר שלוש מערכות בעזה. "רק על עופרת יצוקה קיבלנו פיצוי מלא מהמדינה", הוא נזכר, כמעט נוסטלגי. העסק שלו לא מתנהל במונחים רבעוניים. כמו רוב העצמאיים בדרום הוא מתגלגל ממלחמה למלחמה, מגראד לקסאם, מטפטוף להסלמה, מהלוואה לתשלומים.

"בצוק איתן זה היה הכי כואב כי המלחמה הייתה בקיץ, שאמור להיות תקופת השיא שלנו. תבין, כשיש מבצע אתה סובל ממנו גם אחרי שנה וחצי. לקחנו הלוואה, דחינו חובות לספקים. אז אתה פורס את התשלומים קדימה, ואתה מרגיש את זה כל הזמן. ככה אתה חי עם זה שנה וחצי, ואחרי שנה וחצי יש עוד מבצע. פה עושים את המקסימום בשביל המינימום".

כמה מאות מטרים משם, במשרד המכירות של "אפרידר", אשקלון נשמעת כמו פנינת נדל"ן, רק בוא וקח. "הדירות שראית הן דירות נופש קטנות, 25 מטר, 30 מטר, פנטהאוזים של 60-70 מטר. מי מחפש דירות כאלה באשקלון?", אומר שמעון וקנין, מנהל המכירות של "פרויקט שירת משה", שני מגדלים יוקרתיים בני 14 קומות בשלבי סיום שעומדים מחוץ לקראוון שלו. כל הדירות פונות לים, נוף לעזה בלי משקפת. הוא מתרווח בכסא, לצדו לוח תרשים של הדירות. רובן מסומנות באדום, "נמכר". הוא פטריוט מקומי, "אשקלוני במקור, בהווה ובמהות", ולדבריו אנשים מכל הארץ זורמים העירה כדי לקנות דירות. "אחרי כל סבב בעזה יש נהירה למשרדים", הוא מסביר. "מפליא, הא?".

"אבל ככה זה. אנחנו כבר בסבב השלישי. אנשים מחפשים את הבטוח. ברגע שיש לאנשים סכנה קיומית כבר לא מעניין אותם עוד 100-200 אלף שקל. את הלקוח מעניין שיהיה ממ"ד בבית, שהבניין יהיה מוגן, שהילדים שלו יוכלו לחיות בביטחון. ויש בעיר הרבה דירות ישנות שלא נותנות מענה לצרכים האלה".

הצרפתים? הם נעצרו בינתיים באשדוד, אבל לוקנין יש סבלנות. אם תבנה את זה, הם יבואו. "אתה לא יכול לחיות במקום שאתה מפחד שהילדים שלך ייצאו החוצה", הוא אומר על יהודי אירופה.

"אבל פה אנחנו מוכנים לזה, אנחנו יודעים שיש לנו מלחמת קיום יומיומית. תמיד נלחמנו ותמיד נילחם על זה. זה אחרת. אם היית אומר לי לפני 5-6 שנים 'בוא תגור בקריית שמונה', הייתי אומר לך מה אתה משוגע, קטיושות, איך אפשר לגור שם? תלך היום לבנאדם בקריית שמונה ותגיד לו 'לך תגור באשקלון', הוא יגיד לך מה אתה משוגע, זה גראדים. אתה מבין? אני יכול להגיד לך שבאשקלון אני מרגיש יותר בטוח כי אין את האופוריה של 'אלינו זה לא יגיע'. הייתי בפגישות ברמת גן ובתל אביב בזמן אזעקות... תשמע, אם היה נופל היו מאות הרוגים. אנשים לא ידעו מה לעשות, נכנסו לאמוק. אין להם סדר פעולות של למצוא מחסה או מרחב מוגן. פה אתה יודע שיש לך כיפת ברזל, ואתה יודע כמה זמן יש לך להגיע למרחב מוגן, אתה מתורגל".

"זה נשמע עצוב", הוא מודה לאחר כמה רגעים, "אבל זו המציאות שאנחנו חיים בה. ובסבב האחרון נפלו גם בתל אביב. שלא לדבר על אשדוד ובאר שבע. אז מה תעשה? תיקח מיליון אנשים ותוציא אותם מהבתים? מתמודדים עם זה. זה לא פקטור. הנה, המחירים עולים".

"אתה מאמין שיהיה שלום עולמי? אז זה אותו רעיון. אתה יכול להוציא את החמאס מעזה?". נראה שוקנין מעדיף להתרחק מפוליטיקה: הוא שולף פרוספקטים מהודרים של הקניון החדש שעתיד לקום בקו החוף, ה"מרינה-מול". בואו נדבר על נדל"ן, זה הרבה יותר פרקטי.

המערך מרשים, אבל לא ברור אם מכאן תצמח תנועת המונים שתפיל את נתניהו. נדמה שבצעירים האלה אין זעם אמיתי, וכשאחת הפעילות נוטלת את המיקרופון וצועקת - "השנה אנחנו מחליפים את השלטון! אנחנו לא רוצים יותר את ביבי!" - נסחפת עם חלום על מדינה אידיאלית וממשלה שתביא אוטובוסים בשבת, מעמד לפליטים והסכם שלום, היא נשמעת כמו מישהי ששתתה יותר מדי. אבל הפעילים מריעים, מנופפים בסטיקלייטים, חמושים בתיעוב כלפי ראש הממשלה ובמשקפי מסיבות זוהרים, מבטיחים להפיץ הלאה את בשורת המהפך.