עולים להתקפה: נציגי המפלגות מסתערים על קולות העולים

דמיינו שאתם נוחתים על כוכב לכת מרוחק, שתושביו המוזרים מנהלים מערכת בחירות בשפה זרה ובקודים משונים. עכשיו תחשבו על עולה חדש בישראל בפברואר 2015.

נדיר שאירועים פוליטיים בארצנו נפתחים בשעה הנקובה, אבל לספיד דייטינג הפוליטי של קול עולה יש סטנדרטים שמגיעים מעבר לאוקיינוס, והוא יוצא לדרך ב־19:30 על הדקה. בחללים הבוהמייניים של הבר "כולי עלמא" בדרום תל אביב מפוזרים שבעה שולחנות - במרפסת, בכניסה ובקומה התחתונה - וסביב כל אחד מהם כ־15 עולים חדשים. חלקם פה כבר שנים, אחרים חודשים ספורים. הם הגיעו כדי לשמוע שבעה מועמדים משבע מפלגות, ולנסות להבין את מה שגם צברים מהמניין שואלים את עצמם: למה שנצביע לכם?

מאחורי היוזמה עומד גיא סימן בן ה־29, חיה פוליטית ומייסד עמותת קול עולה. הוא נולד בישראל, עבר עם משפחתו לארצות הברית בגיל שנה ועלה מניו ג׳רזי לפני שש שנים. בעבר עבד בקמפיינים של המפלגה הדמוקרטית, וכשהגיע ארצה שקל להתמודד על מקום במועצת עיריית תל אביב. הוא מספר שהתחיל לערוך חוגי בית, ועד מהרה הבין שהאזרחים כלל לא מבינים מי נגד מי. לבסוף ויתר על החלום המוניציפלי ופיתח אחד אחר: ארגון שיסביר לעולים חדשים על המערכת הפוליטית, כך שיותר ויותר מהם יצטרפו לפעילות דמוקרטית. מה מניע אותו? "ציונות נטו".

"בישראל פוליטיקאי מקבל מיקרופון ויכול לדבר בלי לעצור, בלי שישאלו אותו את השאלות הנכונות", מאבחן סימן, בין לבין מתזז את פעילי העמותה בין השולחנות, עונה על שאלות, מפקח על כל האופרציה, נראה כמו חתן הערב או אולי פיקולו ראשי. "במפגשים שלנו הכל מתבצע פנים אל פנים. המטרה היא לעזור לעולים להבין את המצב, לשמוע מה מציעות המפלגות, לגרום להם להרגיש חלק מהתהליך. בסופו של דבר, זה גם יגדיל את הסיכוי שהם יישארו בישראל". העסק מתקתק: מחיאות הכפיים שעולות מהשולחנות מסמנות כי סבב הסתיים, והמועמד עובר לתחנה הבאה. הכל מנומס, מחויך, מאורגן, מאוד לא ישראלי.

הקהל ברובו בגילי 20־30, עולים ממערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה, רוסיה, דרום אמריקה. שבע המפלגות - הליכוד, המחנה הציוני, מרצ, כולנו, יש עתיד, הבית היהודי וישראל ביתנו - נערכו בהתאם, ולמערכה נשלחו מועמדים צעירים, אם כי רובם אלמונים, חלקם במקומות לא ריאליים.

מצוידים בעלונים באנגלית (כעת אמרו "tachles, Israel beytun"  ו-"Zionist union"  במבטא דרום אפריקאי), המשימה שלהם אמורה להיות פשוטה: במהלך תקופת בחירות היונק הפוליטי המצוי מדבר בססמאות, ומפגש עם עולה חדש הוא טרף קל. אתה יכול להלעיט אותו בפרטים משעממים ולא מדויקים עד שיישמע הגונג, ואז למכור את הלוקשים לשולחן הבא. למשל, כשתומר מקליפורניה שואל את שי באב׳׳ד, מספר 11 ברשימת כולנו, משהו על פרשת יואב גלנט, באב"ד יכול לגמד את הפרשה לממדים מיניאטוריים של אי הבנה אחת גדולה ואפילו לטעון שהקרקעות הוחזרו. מי יידע? לא תומר מקליפורניה, שמגרד את הפדחת ומסביר שהתכוון לפרשה אחרת, אולי משהו עם שר הביטחון ברק?

חלק מהשאלות הן הרמה להנחתה, אחרות פחות. נטלי הגיעה משווייץ לפני חמישה חודשים, היא עדיין מחפשת עבודה, מתקשרת באנגלית, משתוממת מיוקר המחיה ומרמת השכר הירודה. "משרד הקליטה בידיים שלכם, מה אתם עושים בשבילנו במובנים של עבודה, דיור, כלכלה?", היא שואלת את עודד פורר ואשלי פרי מישראל ביתנו (מספרים 8 ו־20 בהתאמה). אליה מצטרפת הייטקיסטית מארה"ב: "לי יש מזל ויש לי עבודה טובה", היא אומרת, "אבל למה שאשאר כאן עם רמות המס המטורפות?". התשובות, משהו על עבודתה המשובחת של שרת הקליטה סופה לנדבר, לא באמת מרשימות מישהו, אבל הצעירים מהנהנים ומוחאים כפיים בנימוס מערבי.

חלק מהשאלות מעסיקות כל ישראלי: יוקר המחיה, המצב הביטחוני, הנדל"ן, ערכים ליברליים מול דת ומדינה. ההבדל הוא שרוב העולים לא חייבים להישאר כאן. "מה עמדתכם בנוגע לנישואים חד־מיניים?", מתקילים את רונן שובל מהבית היהודי (16), רגע לפני שליד השולחן מתיישב אמיר אוחנה מהליכוד (מקום 32, "יש קצת עבודה", הוא מודה), ההומוסקסואל המוצהר הראשון בתולדות מצודת זאב. "אבו מאזן משלם משכורות לרוצחים", מסביר אוחנה מדוע לא יהיה כאן בקרוב הסכם שלום.

גם ריבוי מפלגות שמבטיחות אותם דברים לא מקל על העולים. "מה ההבדל בעצם ביניכם לבין כולנו?", שואל דיוויד ממלבורן את חבר הכנסת רונן הופמן, ממעמקי המקום ה־18 ביש עתיד. ובכן, אומר הופמן, "משה כחלון איז א ליכודניק".

אז המסרים פשוטים ("we believe in peace", מסביר אורי זכי ממרצ) וכפי שמסכם אחד העולים, במקרה הטוב כל מפלגה תגייס כאן שני קולות. ובכל זאת, המשתתפים מתמוגגים. זה לא מפתיע את סימן, שאומר שעולים רבים לא מרגישים חלק מהחברה. כאן הם מחזקים את הקהילה. "זה היה נהדר, הזדמנות לשאול הרבה שאלות, יותר מכל אירוע אחר שהייתי בו", מסכמת הדיה, שהגיעה מסידני לפני ארבע שנים. היא מדברת בעיקר אנגלית ותצביע בוודאות להרצוג. איך היא מתרשמת מהפוליטיקה בישראל? "מדכאת מאוד. האנשים לא מאמינים בכוח שלהם לעשות שינוי".

מהצד מעקמת את האף ג׳ורדנה מירושלים, ניו יורקית, בלוגרית ופריקית של פוליטיקה, אלוהים וארץ ישראל. "לאוסטרלים יש סטיגמה בקהילת העולים שהכי הרבה מהם עוזבים בסופו של דבר", היא מגלה. היו לה חיים נוחים מאוד בארצות הברית, אבל הלב רצה לישראל. "בניגוד לאמריקה אני מרגישה שיש לי קול כאן, שאני יכולה להשפיע".

יש בה התלהבות של מישהי שנמצאת כאן שמונה חודשים. עם זאת, אסלאמיסטים מזוקנים מטרידים אותה מאוד. "עלות המחיה לא מסכנת אותי, מה שמעניין אותי זה הביטחון", היא אומרת, "אם כי בתור ימנית, בהחלט הרגשתי שאני מיעוט כאן".