"חברות וחביירים. שלום לכם, הומלסים! כולכם הומלסים! חלק מכם איבד קיבוץ, חלק איבד מפלגה, איבד חברים. חלק מכם איבד מדינה - וכולכם איבדתם את הבית!".
(קטע הפתיחה של המונודרמה "ילד לא רצוי - ביוגרפיה אינטימית", מאת יעל גבירץ, לפי ספרה בשם זה)
ככה, על פי דבריו בעבר, היה בוודאי מגיב יצחק בן־אהרון, על מצבנו היום.
ב־1963 פרסם בגיליון יום שישי של "דבר", ביטאון מפא"י השלטת, ובמקביל בעיתוני שתי מפלגות הפועלים האחרות, "למרחב" של "אחדות העבודה" ו"על המשמר" של "מפ"ם", את מאמרו מתווה הדרך ומעורר הסערה, "עוז לתמורה בטרם פורענות", שקרא לאיחוד הכרחי, כמעט קיומי, של שלוש "מפלגות הפועלים" (שהתגשם אחרי כמה שנים). למעשה, קרא בו, בשפתו העשירה, להתחדשות רעיונית, מוסרית ומעשית של המפלגות הללו והנהגותיהן (מה שכה נחוץ למפלגות השמאל־מרכז היום), ביקר את הוויתור על העקרונות ואת נטיות לבו השטחיות של הציבור. דבריו הקשים הדהדו בישראל של אז. דווקא בן־גוריון הסכים לתוכחותיו ולהשגותיו. לעומתו, חברו הטוב ישראל גלילי, קיבוצניק מנען, שר ויועץ לראשי הממשלה, התנגד לדברים.
על הכיבוש והפער החברתי: "עם ישראל אולי פתלתל ועיקש, כמאמר הנביא, אבל אני משוכנע שהתובנות על ההכרח בסיום הכיבוש ובסתימת הפערים החברתיים יגיעו, גם אם בדרך הקשה והמדממת. הן יגיעו בלחץ של הצדק ותחושת הצדק, שמוכרח להשתלט בסופו של דבר על רובו של הציבור הישראלי".
על הדיון החברתי המתקדם בערכי היסוד: "דורנו, היודע עד טשטוש הדעת את יחסיות הערכים (העומדים) במבחן הביצוע, אינו מסוגל עוד להגות ולמלל בסגנון המוחלט וחסר הפשרות של עשרת הדברות".
מה היה חושב החבר בן־אהרון על ההתנהלות וקבלת ההחלטות, עם הקריצות, הצ'פחות, השקרים הלבנים והשחורים, ההעדפות האסורות בהעברת תקציבים להתנחלויות ולישיבות מעל ומתחת לשולחן? מה היה אומר על אורי אריאל, על רשעות הדיור הציבורי, על השר"פ, על משחקי האגו של המנהיגים, שדאגתם לעצמם, למעמדם, לכס שלהם ולכיסיהם, מנכרת אותם מכל העקרונות ומטובת האומה? בוודאי היה רועם בזעקה, שהפורענות כבר כאן - והיא מתדרדרת קדימה ולמטה.
"עוז לתמורה בטרם פורענות", קרא יצחק בן־אהרון לפני 52 שנה - והקריאה מהדהדת גם היום
התרעות פיקוד העורף