מעט אחרי זה עלה לדוכן מאיר דגן, הקלף הלא צפוי של מערכת הבחירות. מיואש כמעט כמו ההמונים, גם הוא ביקש רק לא ביבי. להבדיל מגרבוז, היו לו כמה נימוקים טובים. כשסיים ונעלם אי שם בים האדם, אלפים רבים החלו להתפזר בשקט אל הרחובות והשדרות. נהיה כבר מאוחר, ותפילות חרישיות אפשר למלמל מכל מקום. במרץ 2015 אנשים כבר לא צריכים עצרות המוניות בשביל לפרוק. בשביל זה יש להם רשתות חברתיות.
האמת היא שהפלסטינים הם הדבר האחרון שמעניין את נפתלי כרגע. הוא חייב שביבי יקום לפתע מהקרשים. אחרת הלכו משרדי השרים, הלכה ועדת הכספים, מבחינתו אולי הלכה ארץ ישראל. "אין מדינה, זה ההבדל", השיב בנט בפשטות נטולת חיוך, נעלם מאחורי סטוק של חולצות מגוהצות התלויות על ידית האחיזה. שבוע לבחירות, הוא יזדקק לכל אחת מהן.
בסך הכל תפעיל יש עתיד יותר מ־15 אלף פעילים ומתנדבים שיישבו בקלפיות ויעבדו כמשכנעים, יסדרו הסעות ויתלוו לסיורים של המועמדים. איך נראתה האופרציה ב־2013? אנשי המטה משתדלים לא לגחך. "היום אנחנו בפרופורציות אחרות לגמרי. המערכת משודרגת, חזקה יותר, בנויה לנפחים אדירים", אומרים שם. במטה לא מסגירים את כל המספרים, אבל מישהו זורק הערכה לגבי המספר היחיד שבאמת חשוב: "לפחות 20". נשמע כמו הגזמה פראית, אבל גם "שר האוצר יאיר לפיד" נשמע פעם כמו הגזמה פראית
התרעות פיקוד העורף