"לא ראית את הסמס ששלחתי?” אשתי שאלה כשעניתי לטלפון עשר דקות אחרי שיצאה מהבית. “לא”, עניתי. “היה פיגוע באוטובוס, בצומת מעריב, לא הצלחתי לדבר עם יונתן”, היא מסמרה את המילים, שאף הורה לא רוצה לשמוע. בית הספר של בני נמצא 200 מטרים מצומת מעריב, מרחק של חמש דקות הליכה. יונתן אומנם רוכב לשם מדי בוקר על אופניו, אבל הפיגועים האלה מוציאים את כל הפחדים והחרדות ומייבשים את הגרון. תודה לאל שיש היום סלולריים, לכן הקשר האבוד נוצר מהר ורמת הכוננות ירדה. אבל התחושה הקשה חזרה. אין רגע דל במדינה.
זה היה יום רגיל, שבו הצוות של מישר בני בוטרשווילי מיחידת נחשון של השב"ס עשה את דרכו לבית המשפט ברחוב ויצמן בתל אביב במשימות אבטחת עצורים. נראה שלצוות היה מזל. מוקדם בבוקר, לפני שעלו על רכב המרצדס, הם עשו תרגיל לאירוע חבלני על מנת לרענן נהלים מי פועל איך. מי חשב שהיום יתפתח ככה?
אבל בשבע וחצי בבוקר, כשהם על דרך בגין בתל אביב, בוטרשווילי הבחין שאוטובוס מספר 40, שעשה את דרכו מבת ים לכיוון רמת גן, מהאקורדיונים הארוכים, מזגזג חופשי על הכביש הרחב, עוד רגע הוא סוחב איתו כמה מכוניות שעמדו בצדי הדרך.
“אתה לא מבין מה קורה באותן דקות”, הוא משחזר. “האוטובוס מתנהל לצדדים ומסכן רכבים אחרים. אתה אומר לעצמך ‘נהג לא סתם ככה יחתוך מימין לשמאל ויחזור’. ואז הגיע לרמזור, אור ירוק והוא עומד. אני אומר ‘אוקיי, אחרי כל הדברים האלה, הוא לא נוסע?’ משהו הדליק אצלי נורה אדומה ובאותו רגע ירדו אנשים מהאוטובוס והתחילו לצעוק ‘מחבל’”.
רס"ל מאור כהן, תושב לוד, בן 25 , מעולם לא היה בהיתקלות. הוא ועמיתו סטס פלישטייב דלקו אחר המחבל מוחמד חסן מטרוק, שהחל לעשות את דרכו לרחוב המסגר. באותו זמן מפקד הצוות בוטרשווילי ויעקב יעיש ביקשו לאגף אותו, כדי שלא יהיו לו אפשרויות מילוט.
“הוא רץ מהר”, מספר בוטרשווילי. “יש לך איזה חצי דקה להתאפס, אז יש לו כבר טווח ממך ואתה לאט לאט מצמצם. רצנו איזה קילומטר. אתה לא מבין מה קורה, אבל אתה רץ. בדרך הוא תקף עוד מישהי”.
כהן ופלישטייב הבחינו במחבל נכנס לאחת הסמטאות ונכנסו אחריו. המרחק ממנו כבר היה עשרה מטרים. “צעקתי לו ‘עצור’ והוא לא עצר”, מספר כהן. “הוא המשיך לרוץ. ירינו כמה כדורים באוויר והוא לא נרתע. אחרי כמה שניות הייתי במרחק קצר ממנו, יריתי עוד כדור באוויר וכשלא הגיב זיהיתי שיש לו סכין ביד ויריתי לכיוון הרגל”.
מאחורינו בצומת מעריב מתפתח ויכוח קולני. עמדה שם חלי הכט, צעירה דעתנית, מול פעילים תומכי הימין הקיצוני. כשהם צעקו לשוטרים שחבל שלא סיימו את המלאכה וחיסלו את המחבל, היא עמדה מנגד. “במקום להגיד למי שלכד ‘כל הכבוד, עשית את העבודה’, צועקים לו ‘חבל שלא ירית בבן זונה’. זה לא בסדר”, אמרה. “צריך לנצל את היום הזה כדי להוקיע אנשים חשוכים ואת דעותיהם. תאר לך שכל אחד ישלוף אקדח ויחסל את מי שלא מוצא חן בעיניו”.
ארבע שעות אחרי הפיגוע והשגרה חוזרת לעיר. תל אביב ניערה מעצמה את הפאניקה, ההפגנה התפזרה, העומסים בכבישים השתחררו ובוטרשווילי חוזר למשמרת. אבל באוטובוס שלוקח אותי חזרה הביתה אני מסתכל בחשדנות על שאר הנוסעים. רבים אחרים לא מראים שום חשש. “אין טראומה, שום דבר. אני לא פחדנית”, אומרת בהחלטיות חלי אייזנברג. “אני רק לא מבינה למה רק פצעו את המחבל ולא הרגו במקום. אצל האמריקאים ישר הורגים. אין לו שום זכות לחיות”.
כדי להמחיש את חוסר הפחד היא מספרת איך פעם רדפה ברחובות אחרי שודד עד שזה הסתובב ואיים עליה באקדח. “שום דבר במדינה הזו לא נורמלי”, היא אומרת. “מזג האוויר נורמלי? זו מדינה משוגעת. התחזית שלי היא שבעוד 15 שנה כל אירופה תהיה מוסלמית וישראל תהיה מדינת הלכה”.
התרעות פיקוד העורף