"מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות" (אבא אבן)



מיהו דיפלומט טוב? נואם בחסד. רהוט דיבור. מנומס. שנון. אינטלקטואל. אפילו מבריק. אך גם נעים הליכות. קשוב לזולתו. ובעל חינוך מעולה. חליפתו גזורה היטב. האנגלית שבפיו מושלמת. ידו המושטת ללחיצה מלווה בחיוך כן ומזמין. הוא יודע לרקום יחסים. הוא יודע גם לשמור עליהם. יש לו חוש הומור מפותח. ובעיקר הוא משדר לסביבתו שהוא בעל יושרה שעליה לא יוותר.



עם זאת, ולפני הכל, אותו אדם ניחן ביכולת להגן במיומנות ובקור רוח, ללא בדל של ספק, גם על התנהגות והתנהלות שהוא לא מאמין בהן כלל ואולי אפילו מוצא בהן מוטיבים של הרס, אטימות וטיפשות. דיפלומט, לפיכך, הוא שחקן מעולה, שיודע לשנן  את תפקידו ולמלא אותו על הצד הטוב ביותר. ואבא אבן, לפני הכל, היה אדם חרוץ מאוד, פטריוט ישראלי אמיתי, שתמיד נכון לגלם את התפקיד הראוי לו ולומר את המילים הנכונות למען מדינתו, כמי שהוטל עליו לייצג את ישראל הקטנה בין העמים ומול המעצמות הגדולות. בימים אלה, כשמצבנו המדיני בכי רע וכשיחסינו עם הגדולה שבידידותנו נדמה שנמצאים בשפל המדרגה, חסרה דמותו הסולידית, שפתו המצוחצחת, מבטאו המושלם וכושר השכנוע יוצא הדופן של אבא אבן. הוא היה גדול הדיפלומטים הישראלים וכונה על ידי דוד בן גוריון "קולה של ישראל". עכשיו, יותר מתמיד, הקול הזה חסר. 


בריטי בלבאנט 
"קונצנזוס משמעו שכולם מסכימים להגיד ביחד מה שאף אחד לא מאמין בו בנפרד"

אבא אבן, שר חוץ, שגריר ישראל באו"ם, יושב ראש ועדת חוץ וביטחון בכנסת, ומעל לכל מדינאי בעל שם ודיפלומט מוערך בעולם כולו, היה עוף מוזר בפוליטיקה הישראלית. לא היה בו אותו חספוס ישראלי, אותה גסות רוח מוכרת המעורבת ביהירות. אולי העובדה שלא היה די חם, עממי ומתחכך עמדה לו לרועץ, והוא סיים למעשה את הקריירה הפוליטית שלו בסביבות גיל 60. אבל מצד שני, אבן ידע גם ידע להיות ארסי כלפי יריבים או דמויות שלא חיבב בעליל, כמו למשל רפאל איתן, שעליו אמר ביבושת: "אני יודע שאוצר המילים שלו כולל רק 500 מילים. אבל אני לא מבין למה הוא משתמש רק ב- 200".

הוא נולד הרחק מכאן, בקייפטאון שבדרום אפריקה לפני 100 שנה בדיוק, בשם אוברי סולומון איבן. מוצאו של אביו, אברהם מאיר, סוחר וממייסדי העיתון הציוני "זיוניסט רקורד", מהעיירה יאנישוק שבליטא. הוא נפטר כשאבן היה עולל ואמו, אלידה, נטלה אותו לבריטניה הגדולה, ללונדון המעטירה, שם חי אביה, הרב אליהו זאב זקס, בן אותה העיירה הליטאית. החינוך של אוברי, תחת פיקוחו של סבו, היה עברי ועם זאת גם יהודי. משנות נערותו התבלט כמנהיג, כמי שיש לו מה לומר והוא יודע לומר זאת היטב, אם כפעיל ציוני נמרץ, חובב הלשון העברית (מאוחר יותר למד גם ערבית ופרסית) ואם כנשיא אגודת הסטודנטים באוניברסיטת קיימברידג' בעלת השם העולמי.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשלח מטעם הסוכנות היהודית לנהל את המשא ומתן עם ממשלת בריטניה על הקמת הבריגדה היהודית. ב־ 1940, באופן טבעי, עלה לארץ ישראל, שעדיין הייתה תחת שלטון בריטי וכונתה על ידו "פלסטיין". הוא היה אז רק בן 25. בריטי בלבאנט. מי שרגיל לקור ולצינה של לונדון הירוקה נאלץ להתמודד עם השמש הקופחת ועם המדבר. כשהמודיעין הבריטי גייס אותו לשורותיו, נחת בקהיר ושימש שם כקצין קישור בין הכוחות הבריטיים לסוכנות.

שם, במצרים, פגש את סוזי לבית אמב"ש, לימים רעייתו ואחותה של אורה, אשתו של חיים הרצוג, אז קצין בצבא הבריטי ולימים נשיא המדינה. סוזי, ילידת איסמעיליה שבמצרים, למדה אז מדעי החברה וספרות באוניברסיטה האמריקאית שבקהיר. קפטן אוברי איבן נכנס לחייה זמן לא רב לאחר שרומן לוהט עם קצין בחיל האוויר המלכותי בשם ג'ון קנדרו, שאפילו הסכים להתגייר עבורה, התפוצץ עקב חילוקי דעות בין השניים והתנגדותה של אמו.

סוזי ואבא אבן התאהבו ונישאו ב־ 1945. שניים מהאורחים בחתונתם היו פולה ודוד בן גוריון. אחר כך חזר איבן עם אשתו הטרייה לארץ, לשכונת תלפיות, אך עד מהרה שלח אותו משה שרת לייצג את היישוב היהודי בעיר המוכרת לו היטב, לונדון. עוד בטרם הספיק לייצב את חייו שם, נקרא לטוס לארה"ב לקראת החלטת החלוקה באומות המאוחדות בנובמבר אותה שנה. במאי 1948 נולדה ישראל ובעוד היא נאבקת על קיומה, זכתה, לא מעט בזכות פעילותו העקבית והנחושה של אבא אבן, להכרה גורפת ועוטפת.


אבא אבן ושמעון פרס. צילום: שמואל רחמני

המדינה הצעירה התקבלה כחברה באו"ם ואבן קיבל על עצמו את תפקיד השגריר הראשון של ישראל בארגון, שאותו מילא בנאמנות עד 1959, בחלק מהזמן במקביל לתפקידו כשגריר ישראל בארה"ב, כולל בתקופה הקשה של פעולות התגמול וכששררו יחסים מתוחים במיוחד בין ארה"ב לישראל על רקע מבצע סיני. בזמן שבני הזוג שהו בארה"ב נולדו להם שלושה ילדים, עלי וגילה וכן בת נוספת שנפטרה בטרם מלאו לה ארבעה שבועות ממוות בעריסה.

אבן היה אדם קפדן ונמרץ. הוא נהג לשמור כל מכתב שקיבל, כל מאמר שכתב, כל נאום שהכין וכל רעיון ששרבט על פיסת נייר. הוא היה, אם תרצו, מדען של מילים. עם שובו מארה"ב כיהן כנשיא מכון ויצמן למדע ברחובות. באותה שנה, 1959, גם החל בקריירה פוליטית קצרה יחסית אך משמעותית, כשנבחר לכנסת מטעם מפלגת השלטון מפא"י. בראשה עדיין עמד אז המנהיג ההחלטי בן גוריון, שמינה את אבן לשר בלי תיק וכעבור מספר חודשים לשר החינוך. בין השנים 63' ל־ 66', בממשלה של אשכול, היה סגן ראש הממשלה. ואז, החליק לתפקיד שהיה תפור על פי מידותיו - שר החוץ של מדינת ישראל. 
לא מתרפס
"הפלסטינים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות"

במשך שמונה שנים ושלוש מלחמות, ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, היה אבן הפנים של ישראל בעולם, המסביר הטוב מכולם, האיש שלא חשש מדבר, גם לא מנשיא צרפת האנטיפת שארל דה גול, שניסה למנוע מישראל להכות מכת מנע במצרים של נאצר. אחרי מלחמת ששת הימים (שגרמה לשביתת נשק מצד הצרפתים( היה אבן אחד ממנסחיה של החלטה 242 , הבסיס לכל משא ומתן עתידי בין ישראל לשכנותיה, שחיברה בין נסיגה לבין שלום, והיה מעורב גם בהחלטה 338 המפורסמת, שהתקבלה באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים וקראה להפסקת אש.

אבן היה אפוא איש של שלום במדינה שחששה ממחירו והעדיפה להתכנס תחת השמיכה הרכה של הפחדים הישנים  והפוביות החדשות. אבל הוא לא היה אדם מתרפס אלא ציוני עז קול ומבט, שלא התבייש לשאת נאום חריף ונוקב במועצת הביטחון של האו"ם ב־ 6 ביוני 1967, שעות ספורות לאחר פרוץ המלחמה ששינתה את פני המזרח התיכון. למלחמה הבאה ששינתה את האזור קדם מחדל מודיעיני וגם פיאסקו מדיני. אבן עמד בראש משלחת ישראל לוועידת השלום בז'נבה בדצמבר 1973, אך זה כבר היה מאוחר מדי.

ב־ 1974 גולדה מאיר התפטרה. משה דיין הלך לעת עתה הביתה. וגם אבן איבד מכוחו. הוא קרא לפלסטינים לעשות עמנו שלום, אך הם דבקו במנהיגם יאסר ערפאת. מדינת ישראל עברה לידי הליכוד שנסוג מסיני והביא שלום עם מצרים. אבן לא הצליח להתברג ברשימת העבודה לכנסת ב־ 1988 והוא הלך לעשות לביתו, כתב ספרים ונתן הרצאות רבות בחו"ל בעוד שבישראל התקשו להעריך את ידענותו, מסירותו וחוכמתו. רק הסדרה "עמוד האש" אפשר שחיברה אותו מחדש לעם הנרגן שבציון. בתחילת המאה ה־ 21 זכה אבא אבן בפרס ישראל למפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, אך כבר היה חולה מאוד ולכן נעדר מהטקס. בנובמבר 2002 נפטר. הוא הפסיד אותנו. אנחנו החמצנו אותו.