האיש מאחורי מרכז תל"ם: "זה סוג של פק"מ- האכפתיות וההשקעה מניבים פירות"

את הרב דביר אפשר למצוא בין המוסדות הבלתי פורמליים שהקים בשנים האחרונות בירושלים, למען נערות חרדיות שנפלטו ממסגרות. "המשרד שלי הולך איתי כל הזמן", הוא אומר. במשך שנים רבות עסק בהקמת מסגרות לנערים חרדיים נושרים. את החינוך שאב מביתו: אביו ז"ל עבד כמפקח על תוכניות הלימודים במשרד החינוך, ואמו הקימה חברת הייטק. "גדלתי בבית ששילב את אהבת האדם, אהבת התורה ועשיית חסד", הוא אומר. "אני מגיע ממקום שמכיר ומוקיר את הציבור החרדי ומצד אחר רוצה לסייע לאוכלוסיות המתקשות כדי שיוכלו לממש את עצמן כפי שהן, ממקום טוב".

לפני שנים אחדות פנו אליו אנשי חינוך עם שאלת השאלות: מה עם הבנות? "זה היה תחום עזוב וזנוח", הוא אומר. "קמה זעקה סביבי, לעשות משהו עם הבנות שגם זקוקות למענה. הנערים מוחצנים יותר, לעומת הנערות שהסבל שלהן יותר פנימי. כלפי נערים יש גם נימה של סלחנות, בשעה שאם בת נופלת, קשה לסביבה לשכוח לה, על שפגמה בעצמה באיזשהו מקום".

ליפול או להישאר לבד

את המסגרת הראשונה פתח בירושלים, בגבעת שאול. זו הייתה "מסגרת חברתית שיש בה אלמנטים חינוכיים תורניים בגובה העיניים והלב", כהגדרתו. כ־70 בנות הגיעו לשם פעמיים בשבוע. דבר קיומה של המסגרת עבר מפה לאוזן, והנערות הגיעו לחוגים, פעילויות והרצאות. מדריכות השטח והוא עברו בשכונות, ולאט לאט רקמו עם הנערות שנפלטו לרחוב יחסי אמון.

מאז נשאב לעשייה במלוא הכוח והקים ארבע מסגרות שונות שהן לא פחות מקרש הצלה בעבור הנערות האלה. את מבנה מרכז הפעמון גייס בסיוע חבר ההנהלה יוסי קרשבסקי. "האלטרנטיבות הן ליפול לרחוב או להישאר לבד", הוא אומר. "מדובר בבנות מאוד איכותיות, שקרועות בין המסגרת שבה הן נמצאות - תיכון או סמינר בית יעקב - לבין מורכבויות וקשיים שמכבידים עליהן. הן הרגי־ שו שוות אבל שונות, לא ממש שייכות למסגרת. היו דברים שהעיבו עליהן -אלימות בבית, בעיות במסגרת הלימודית, תחושה שהמערכת לא מקבלת אותן ועוד. הן לא מחפשות בכוונה לה־ תנגד למערכת, הן מנסות להביא לידי ביטוי את התחושות שלהן, והמערכת, במקום לראות בזה בקשה לתשומת לב, רואה בזה סימן לפלוט אותן החוצה, ומשם הדרך לרחוב קצרה מאוד".

כל העשייה הזו עולה המון כסף. "אנחנו פועלים בצמצום. בבסיס הע־ שייה של הצוות יש תחושת השליחות. כולם משקיעים את כל הנשמה ואיש לא בא בשביל להתפרנס. זה מוזיל את העלויות כי אנחנו לא גוף בירוקרטי. זה כמובן גם מינוס, כי לפעמים אנחנו נשחקים מדי. יש סיוע מסוים ממשרד החינוך, שהוא לא מספק, אבל בהחלט נותן את הבסיס, יש מתנדבים, ואני ביניהם, הלוואות אישיות שלקחנו, ות־ רומות שאנו מגייסים מאנשים פרטיים ומקרנות. כיום הבנות משוועות לדירה מוגנת, ואנו מנסים לגייס משאבים".

קשה להימנע מהשאלה איפה כולם מערכת החינוך, המשפחות, הרווחה? "בני אדם נוהגים לטפל בכיבוי שרי־ פות. לא מטפלים במה שלא זועק לש־ מיים. הן לא מפריעות לסביבה כך שקל לשכוח מהן. הממסד לא מפריע, אבל הוא כמעט לא עוזר. לפעמים העזרה מגיעה, אבל מעט מדי ומאוחר מדי". 

טיפים להתנדבות