השאירו את האנטישמיות מאחור: הכירו את ארץ הצרפתים בישראל

שמה היה ורוניק, אבל כולם קראו לה ״ורו״. היא הייתה האמא של כל אנשי הבסטיליה. גם הגישה, גם בישלה, גם דאגה. בסופי שבוע הייתה בודקת מי נשאר, מי הולך. שלא תיתקע עם הקונפי ברווז. היא הייתה אישה ממוקדת עם בלונד דליל כשל פיאף. כשחלפה בין השולחנות הוא התנפנף כאילו טייפון נשף עליו. הסיבוב בכיכר העצמאות בנתניה מעורר געגוע לורוניק מכיכר הבסטיליה. המלצריות כאן חייכניות, נמרצות, משקיעות בענטוז. אבל איפה הבאזז של ורו? איפה הצחוקים? "לה רואה דה פטאט (מלך תפוחי האדמה)", הייתה קוראת לי.

בחצות היום הפריזאים של נתניה מתמקמים בביסטרו שנקרא "ביסטרו", נועלים מוקסינים ללא גרביים, חושפים רקות חיוורות לחורף קיצי. המשבים מהים מנסים להדוף את החדשות הרעות מתל אביב. לשמר בועתיות לאחר הפיגוע באותו בוקר בקו 40. ג׳וזיאן אוזיאו ואלי שירג׳וש לא שמעו על התופת וגם לא רוצים לשמוע. זוג שבורח מבשורה. רק לפני יומיים נחתו בארץ. עוד הספיקו להשתתף בהפגנה הענקית לאחר הטבח ב"היפר כשר" ועזבו. "איזו פריז השארתם?", אני שואל, ״כבדה ועוינת״, הם משיבים.

כשצלחת חריימה לפניו, יושב שלמה (סלומון) ביטון. בן 76, אינסטלטור בעברו. הוא עצמו בא מקזבלנקה, אך בטוח שעליית הצרפתים תעשה רק טוב. ״לא צריך שכולם יהיו פועלים, מזל שיש ביניהם גם דוקטורים״. הפיגוע בתל אביב מזכיר לביטון את זה שהיה בליל הסדר במלון ״פארק״ שלידנו. ״הערבי מרגע שיצא מהבטן של אמא שלו יודע שצריך להרוג יהודים״.

״הם יודעים, חביבי, יש יהודי שלא יודע?״.

בין 1989 ל-2013 נחתו בנתניה כ-8,000 עולים מצרפת. הצרפתים באו גם לאשדוד ולאשקלון, שנפקוד במסענו, אך המושבה בנתניה היא הגדולה ביותר. הצרפתים אוהבים לגור ליד כיכר העצמאות. ״הביקוש הוא ברדיוס של 500 מ' מבתי הקפה״, אומר אורי דיגמי שחטף אותנו למשרד התיווך שלו. עסקת מכירה ברח' בארי נסגרה, למשל, רק לאחר שהקונים בדקו על השעון מה משך ההליכה לכיכר. אחרים מוכנים להתרחק טיפה תמורת רחש הגלים. אבל דירת יוקרה עם נוף לים תעלה בין 2.5 ל־3 מיליון שקל. יש מי ששוכרים, מנסים ואחר כך קונים. ״ויש מי שמבלבלים את המוח. שואלים, מסיירים ולמחרת נעלמים״. אבל הנדל״ניסטים לא מתלוננים. באחד המגדלים נשארו רק 15 דירות מ־60. באחר נמכרו 60 תוך 10 ימים. אבל הם נזהרים מלדבר על שי¬טפון. האם הטרור בפריז יביא קנייה בולמוסית? המתווכים חושבים שלא. ״יש לנו זיכרון קצר לשואה״, מחווה רוני דויטש, ״אז איזו השפעה יכולה להיות להתקפת טרור?״.

זה לא התחיל בימים הרצחניים האלה. עש־ רות שנים נתניה בונה לעצמה פרופיל פרנקופוני. כמו בעלייה מברית המועצות, גם בצרפתית. מי שהגיעו לפני 30 שנה נחשבו לאידאולוגיים יותר. המניע שלהם היה ציוני נטו. לא זכה לסיוע מהאנטישמיות, מהטרור, מהאסלאם הקיצוני. התחושה השלטת בקרב אלה שמקרוב באו היא ש״פרי אה פיני״ (פריז נגמרה), שליהודים אין יותר מה לחפש בין ה״רפובליק״ ל״בסטיליה״. בהרבה מובנים זו עליית ״אין ברירה״ שמעוררת ביקורת בקרב הוותיקים. מובן שהם לוחצים עליהם לבוא, מקבלים אותם בחום. אבל הפחד, לדעתם, הוא מניע רע שאינו מאריך ימים. בסופו של דבר יביא את הבאים לאמריקה או לקנדה. יש מי שבוחרים באפשרות הזאת כבר עכשיו.

כשאתה הולך מזרחה נמוג הקסם. אתה משאיר מאחוריך את כיכר העצמאות, את המזרקה, את ניחוח האספרסו. במקום ״בריוש עבודת בית״, המזנונים מציעים ״מבצע שווארמה בלאפה״. נתניה שבה לבלואיה. קבצן על כיסא גלגלים, דוכן כיפות וטליתות, חלון ראווה עם תכשיטים מנצנצים כניאון. האנשים תחילים איתך. ירמיהו החב״דניק אומר שהגאולה תתחיל בצרפת, רוכל מהלך מציע שעון, כי בטירוף הזה יש חשיבות לזמן, אישה עטופה במטפ¬חת גוררת חבילה ודוחפת לי חוברת.

---

״מה פתאום? הרי לא צחקתי על ה׳פרופט׳. אנחנו לא פרובוקטורים. אבל האמת שלנו רכה, אנחנו עוטפים אותה״.

ייתכן שהצורך לעטוף את האמת או עצם ההתלבטות אם להזכיר אותה הם ראשית ניצחון של הקיצונים. הדבר בא לידי ביטוי למשל בשיר ״מוחמד והקריקטורות״ מאת מואיז בן הראש, שנכתב עם פרסומן של 12 קריקטורות על מוחמד בעיתון הדני ״לנדס פוסטן״ ב-2005.

אשר לבן גיגי, הוא מופתע שאף עיתון לא העז לעשות כמותו. להשתמש בסערה כדי לשים את העלייה במרכז. ״רק לנתניהו היו ביצים להגיד שליהודים יש בית אחד בלבד. אני הלכתי כמוהו. אמרתי שהעלייה היא הפתרון״. בן גיגי מספר שאחרי הפיגו־ עים בחודש שעבר נפתחו בפריז 4,500 תיקי עלייה. 50 אלף התעניינו.

״כשהיהודים אומרים לי את זה, אני עונה להם שתמיד הם יישארו יהודים. תמיד צריכים לחכות לקטסטרופה?״.

בן גיגי (45) לא חיכה. לפני 20 שנה עלה מבורדו. בדרך כלל הוא מדפיס 19 אלף עותקים של עיתונו, הפעם עלה ל־25 אלף. רוב קוראיו ימניים והמאמרים מתיישרים בהתאם. הוא מחזיק גם ברדיו אינטרנטי (WWW.RADIOFUTEE.COM), ופלאטו־שרון הוא אחד מחבריו. לאחר שהגיליון הנדון ירד לרחוב, פלאטו התקשר אליו: ״מה עשית, בן גיגי?״, הצטרד, ״עשית כמו אני חושב״.

בשקיעה שבים לכיכר העצמאות, פונים מערבה וצונחים לים. צונחים כי מעלית מורידה אותך ממפלס העצמאות אל החוף. לצרפתים סיפור מתמשך עם הים. הם כמהים לים. זו כמיהה שיכולה לבוא על סיפוקה גם באשדוד ובאשקלון. אבל ענני הנוצה שמעל נתניה נושאים מטען חשמלי קוסמופוליטי. המשבים מהים מכילים זיק שמונע ממך לקרוא לה פריפריה. התיירות עדיין בקוד הגנטי שלה. שנים של פשע חולף לא טשטשו את עברה כ״עיר שיט וקיט״. כוכבים פליליים כדדה ובבר עמאר לא העלימו כוכבים כמוטל׳ה שפיגלר ואלי פיניש.

על החוף טרייר ג׳ינג׳י מגונדר. קוקייה ורודה וסוודר תואם. ילדים גולשים על מי ראי. על הספסל גברת בחולצה מנומרת. מדפדפת בתהילים. קוראים לה דבורה ברונפמן, לפני שלושה ימים הגיעה ממונטריי שליד פריז. שבעה ילדים, אחד בגבעתי, אחר בכפר חב״ד, אחרת באולפנה ירושלמית. אבל יותר מכל היא דואגת לזה שלומד בישיבה בפריז וחובש כיפה גם ברכבת. בעלה מתאמן פה בירי באקדח ובשובו יקנה אפוד חסין כדורים.

״ב׳כלבו׳ רצחו ארבעה בקלצ׳ניקוב, פה פצעו ארבעה בסכין ועדיין אתה מרגיש בארץ יותר בטוח. כשחטפו שלושה נערים, כל המדינה התפללה למענם. שם אנחנו לבד״.

״כל כך אהבתי את זה. מאוד הייתי גאה בו״.

על קו המים טור של גבעתי. השקיעה בגבו והחוף מקבל אותם במחיאות כפיים. חייל שולח אותי אל אהרון ״הצרפתי״. את מעט מילותיו מצליח אהרון להגניב תוך כדי הליכה, בין נשימותיו. הוא חייל בודד. הוא נבוך. ממש לא יודע לפרש את הנעשה בפריז. ״מה שברור לי שאני נשאר פה״. לקראתי רצה אישה מבוהלת. מדאם מורסיאנו. ״מה כל החיילים האלה? קרה משהו כמו בתל אביב?״, היא מתנשפת. ״הירגעי, מדאם, הם רק מתאמנים, מדאם״.

״הצרפתים?״, שואל האיש שקושר את ספינתו במרינה של אשדוד, ״תעלו לעיר, למעלה״. בדרך למעלה פוגשים את המסעדן אברהם ישראלוביץ. בנו של אידי המשובח. מספר שהצרפתים באמת גרו רק במרינה. היום התפזרו בעיר. ״הבתים החשוכים״, הוא מצביע מזרחה, ״הם של אלה שאינם כרגע״. ישראלוביץ שמח עם הצרפתים של אשדוד. ״בלעדיהם מי יבוא לפה בקיץ? העזתים? מצדי שיציפו אותנו. ש-200 אלף יבואו״. המספרים האמיתיים רחוקים מזה, אבל לא רעים. מעל 4,400 באו לאשדוד בין 2000 ל־2013.

תענוג פריזאי ידוע הוא בית קפה עם שולחנות על המדרכה. אבל בחזית קפה ״פרלמנט״ ב״סיטי״ של אשדוד יש הרבה מדרכה ומעט שולחנות. בעצם רק אחד. וגם אליו הקפה מבושש להגיע. ליד השולחן הקירח אנחנו יושבים עם גד בוקובזה. בוקובזה הוא גזבר העמותה ״מרחב פרנקופוני״. כשתי האחרות ״אדיר״ ו״שבט לוי״ העמותה מבקשת להתחבר לתרבות העברית ולשמר את הצרפתית. בכל 21 ביוני, למשל, מציינים את ״חג המוזיקה״ כמו בפריז. גם יוצאים לשבועות של נופש ולימוד עברית.

1,200 חברים בעמותה, שליש מהם באשדוד. בוקובזה נולד בגאבס שבתוניסיה. לאחר הפוגרום שבעקבות ששת הימים ברח לפריז. עשה חיל ברובע הביגוד ״סונטייה״. תוך חודשיים הצליח להביא את כל המשפחה. ״את הקוסקוס הראשון בפריז עשינו כשכולם הגיעו״. תוך שנה התחתן עם אוולין וישינסקי. כששמע אביה ששם החתן בוקובזה שאל: ״את מתחתנת עם אפריקאי? מי זה הבוקסה הזה?״. לפני שש שנים, מצויד בעברית שוטפת מהמרכז הקהילתי ברח' לפאייאט, הגיע לישראל. פעם בכמה חודשים הוא עדיין נוחת בפריז, אבל הפיגוע ב״היפר כשר״ החזיר אותו לשם באחת.

באותו שישי נכנסה לחנות אחייניתו לקנות מיץ ענבים לקידוש של שבת. כשהייתה בתור לקופה פרץ המחבל. קרול אוליאל עזבה הכל ורצה פנימה. ״דוד״, תספר לו אחר כך, ״הייתי מוכנה לקבל כדור בגב״. אבל פועל סגר אותה במקרר, דומם את המנוע, כיבה את האור וציווה עליהם לשתוק. כל אותו זמן שיגרה הודעות טקסט לאחיה שדיווח למשטרה. דמותה המסמסת תתפרסם כעבור שבוע ב״דיילי מייל״. כשהשוטר המחלץ פתח את דלת המקרר נפלה על צווארו. ״קרה לי נס של שבת בגלל כוס הקידוש״, אמרה בצאתה.

לשולחן מצטרף עכשיו אנדרה דרמון, בעל העיתון ״ישראל מגזין״. דרמון שיחק בבית״ר ירושלים בימים היפים של מלמיליאן, רובוביץ וארצי בן יעקב. ניבאו לו עתיד בנבחרת, אך הוא שב לפריז. ב-89' חזר לארץ כי האסלאם בפרברים התחיל להציק. אם הוא מופתע ממשהו זה מכך שבפריז לא קרה פיצוץ חמור יותר. משהו כמו פיגוע התאומים בניו יורק. אנחנו עו־ ברים לדבר בקטן. ״כאיש של מילים״, אני שואל, ״הדומיננטיות של האנגלית בארץ לא מציקה לך?״. דרמון מודה שבהתחלה התעצבן, אבל אחרי 20 שנה התרגל. ״עכשיו תורם של החדשים להתעצבן״.

בכניסה הצפונית לאשקלון מכונית קוקה קולה עם סטיקר ״כולנו גולני״. שריד נשכח מהקיץ האחרון. בקיץ האחרון נכנסנו לעיר עם חלונות סוזוקי סגורים. בדקנו את השמיים. עכשיו מציעים פנטהאוז מול הים, דירה נוכח שקיעה. אתה שואל את עצמך למה באמת לא לקנות כאן? אתה עושה Delete על מה שהיה או  על מה שיהיה. כל כך קל להתפתות לשמש, לרוגע, להאמין למחשבות הטובות.

אומרים שצרפתים שלא יכלו לקנות בנתניה קנו באשדוד ומי שקצרה ידם באשדוד הלכו לאשקלון. בין 1989 ל־2013 הגיעו לאשקלון 1,106 צרפתים. אנחנו מחפשים בחוף, שולחים אותנו לברנע. וילה נפתחת, אישה צוחקת: ״הכנתי לכם ביף בורגיניון כמו בצרפת מריחים, לא?״. לפני הדיבורים, סמי מראה תמונת פאה מהשבועון ״לה פואן״. ספר מרחובות המציא אותה כדי שיהודי פריז יוכלו להסתיר תחתיה את הכיפה.

דלפין וסמי הכירו בשידוך בבית הכנסת. לפני 12 שנה עלו מארמון שליד פריז. ״תמיד רצינו לעלות״, אומרת דלפין. אחרי שסמי, חמוש בציצית, ספג במטרו קללות מפי ערבים בנוסח: ״נסיים מה שהיטלר התחיל״, הבינו שאין להתמהמה. כעבור חודש נחתו ברעננה. ״כמו ציפורים נודדות״, אומר סמי, עו״ד מקרקעין במקצועו.

אבל רעננה הייתה יקרה מדי, והם ירדו לאשקלון. הגראד הראשון נפל עליהם כשדלפין הייתה בהריון עם נעמי־שיראל. ״בדיוק עשיתי פן ולא שמעתי כלום״. לפני שפרלה נולדה הייתה עוד מלחמה. היא לא זוכרת איזו. ״תמיד יש איזה עופרת יצוקה״, היא משחררת חיוך קטן. בצוק איתן הייתה בהריון עם הקטנה שלה, אלונה-חוה. רוב האזעקות תפסו אותה כשנבדקה במוניטור בקופת חולים. ״הייתי צריכה להשתחרר מהרצועות ולרוץ״. הלידה התרחשה בהפסקת האש. אבל ילדיה נושאים את צלקות הקיץ. נעמי חזרה לעשות פיפי במיטה. פרלה נדרכת כשהיא שומעת מקדחה או ״בומים״ של פחי זבל מתפנים.

דלפין: ״ראית מה קורה בתל אביב. הילדים שלי לא עולים לאוטובוס בגלל הפחד״.

סמי: ״צרפת היא אדמת נכר״.

סמי: ״ספרים חסרים. פה חוץ מסטימצקי אין חנויות ספרים. שם אלפים״.

דלפין: ״פה הכל בלחץ. אין ׳מרסי'. רוב הישראלים זקוקים לריטלין. צופרים ברמזור, מתנגשים בעגלה ב׳סופר׳״.

״מה קרה לך? ארץ של זהב פה״.

הדרך לעפרה מתפתלת בנוף תנ״כי. רועים עם עדריהם, גבעות נחרצות, גלביות מתנפנפות ברוח. חוצים את השער הצהוב, מפנים אותנו לרח׳ דן של הצרפתים. מולנו באה אישה בברט לבן. כשאנחנו מזדהים כעיתונאים היא מזעיקה את איש הביטחון. זה מזעיק את האחראי. רק כשהאחראי מכשיר אותנו הם מסכימים לדבר. ״יש פה שני סוגי צרפתים״, אומר הביטחוני, ״אלה שבאו מאירופה ואלה ממרוקו, כמו ההורים שלי״.

״לא יכולה להסביר, אבל כשאני רואה את הגינה שלי אני בוכה. הכל ספסיפי בישראל״.

״זה לא חשוב. בשבילי חשוב להישאר פה. אם אין יהודים כאן, מדינת ישראל נגמרה״.

״צריך ראש ממשלה שונה. צריך מישהו דתי. רק דמוקרטיה אי אפשר. רק דתי אי אפשר. צריך מישהו שיאחד״.

״לא יודעת. ואם נתניהו ימשיך, הוא יהיה צריך לשים כיפה כשהוא נוסע לצרפת. הוא ראש ממשלה יהודי, ישראל היא מדינה יהודית. לא מדינה של ערבים. לערבים פה אין היסטוריה״.

---

בינינו יושב ז׳אן-לוק סלטמון (58), ידיד. בא לארץ לחתונת בת משפחה. באותו שישי קטלני טיפל במשלוחים שעמדו לצאת מ״היפר כשר״ לבתים. כשקוליבאלי התחיל במסע הרצח, אחד הלקוחות אמר לו להשתטח. ״שכבתי איזה 20 דקות, עשיתי את עצמי מת״. כשקם גילה אותו הטרוריסט. ״אמרתי שאני עובד של ה׳מגאזן׳ (חנות). שאל אם יש דלת חירום. אמרתי יש דלת חירום. אמר לי תחסום אותה. חסמתי בשק קמח״.

אז ציווה עליו הטרוריסט להסיר את מצלמות החירום. ״אבל אני קטן וקליינט גבוה עזר לי. רק אחת נשארה. אחר כך הטרוריסט קילל את ישראל וביקש אוכל. חילקתי גם לבני הערובה. נקניקים בעיקר. איש אחד אמר שהוא לא אוכל נקניק וביקש פירות יבשים. נתתי לו משמש. כשהתקרבתי לקופה ראיתי שני הרוגים ושני פצועים קשה. יוהן כהן קיבל כדור תחת העין שחדר למוח״. סלטמון קוטע את שיחתנו כדי להספיק לעלות על הקברים של יוהן והחברים בהר המנוחות.

הצרפתים התחילו להגיע ליישוב בשנות ה-2000. מזכיר עפרה כיום הוא סמי קרסנטי, ממוצא צרפתי. כ-12 משפחות בשנה נקלטות ביישובי מועצת בנימין. מתארגנים עוד בצרפת במסגרת התוכנית ״עלייה בקבוצה״. ״הם מעשירים את החינוך והחברה״, אומרת שרה שראל, האחראית על הקליטה במועצה.

״כשעולה מגיע לנתניה ברור שהוא מחפש את המושבה הצרפתית. מי שבאים לבנימין מחפשים אותנו. לא את פריז הקטנה אלא את החום, הקבלה האנושית״. במשך שנה וחצי צמוד לכל משפחה ״מלווה״. עוזר לפתוח חשבון בנק, ללכת לקופת חולים, לרשום את הילד לבית הספר. ״מורה מגשר״ ששולט בצרפתית מתווך בין ההורים לבין בית הספר. רכזת תעסוקה מסייעת למצוא עבודה.

״בודדים. אנחנו מעודדים אותם קודם כל לשכור, להסתגל ואז לקנות״.

בכניסה לעלי פורחות השקדיות. לצדן הסטיקרים של אלי ישי, ״ימין של תורה״. 87 מ־900 המשפחות כאן דוברות צרפתית. רכזת העולים היא קרולין לסרי שעלתה לפני 17 שנה ממרסיי. באה עם הוריה לעלי, אבל כעבור שנה עזבו בגלל הקריירה של הוריה הרופאים. לאחר שהתחתנה עם שלום מבית אל שבה לכאן. הנוכחות הצרפתית, היא חושבת, לימדה את התושבים לקבל את השונה. עולות מצרפת פתחו קורסים למחול, הקימו מרפאות שיניים ורפלקסולוגיה, חנכו מכוני קוסמטיקה.

״הן פשוט הבינו שהחיים אינם מרדף אחר כסף אלא מה שטוב לנשמה״.

את לאה אני פוגש בבית של מדאם בלאיש שבה היא מטפלת. עלתה לפני שנה וחצי עם בעלה יעקב ושלושת ילדיה. יכלו לעצור בחדרה, אך העדיפו קרוב לירושלים. ״תביט על ההרים האלה, נוף חזק מאוד״.

״לא מפחדת מהערבים. כל חיי גדלתי איתם ברובע ה־19 בפריז״.

״יש פה רק יהודים וכולם עם נשק. בירושלים יש פיגועים ופה הילדים רוכבים בשקט על אופניים״.

״אני קצת מפחד מהערבים, אבל לא ממש כי זה ארץ הקודש״. הדובר הוא איתן בן 8 וחצי מפריז. כשהשמיים ממטירים גשם דק, ממתינים איתן וחבריו העולים ל״חבורת מצוות״. החונכים שלהם מכיתה ז׳. שאלתי מה הכי חסר להם, למה הם הכי מתגעגעים. איתן אמר שלסבתא, חנינא אמר למגדל אייפל, ואלי הקטן התוודה שחסר לו הבית, ביתו הקטן שהשאיר בפריז.