שמעון עמר עמד מחוץ לתחנת הרכבת החדשה בנתיבות והסתכל על השעון הגדול שבחוץ. בשעה 11:12 בדיוק, תצא הרכבת להוד השרון כשבדרך היא תעבור בכרך הגדול, תל אביב, קצת יותר משעת נסיעה.
תחנת רכבת כמו בז׳ורנלים פתחו השבוע בנתיבות. הכל משורטט בקפי־ דה, נראה כמו מודל בהדמיה, חדש מהניילון. יש אפילו שביל אופניים שמוביל מהעיר הישר לרציפים החדשים.
״מתחו פסי רכבת מתל אביב לפה כמו במערב הפרוע, כשמתחו פסים בכדי לעבור את טקסס. אבל מה, תחנה יפה, זה חייבים לומר״.
״פעם חלמו שתהיה מדינת ישראל?״.
נוסעת צעירה ניגשה למונית של פרוספר בלמס ושאלה כמה יעלה להגיע למרכז העיר. ״20 שקל״, הוא ענה. ״המחיר עלה?״, היא שאלה בפליאה ובלמס הסביר שזו הרכבת, ושנתיבות כבר לא קרובה כמו פעם. איציק ביטון, מוותיקי השבט, הציע שתלך ברגל ותחסוך.
אבל כשמורידים את האיפור של מרכזי הקניות ותחנת הרכבת המהודרת, אפשר להרגיש את עומס החיים, זה שעדיין מעיק על הפריפריה.
מהר מאוד גלשה השיחה לפוליטיקה. נתיבות הייתה מאוד ברורה בבחירות הקודמות: 44% מקולות הבוחרים, 5,809 פתקים, הלכו לש״ס. הליכוד- ביתנו השתרך במקום השני עם 27%, ואילו מפלגת העבודה זכתה רק לאחוז אחד, 187 איש, פחות מעוצמה לישראל של מיכאל בן ארי.
מעניין איך יתחלקו הקולות הפעם בנתיבות, בייחוד אחרי שמסתמן שאחד הרבנים הבולטים בעיר, הרב יורם אברג'ל, יתמוך במפלגת ״יחד״ של אלי ישי. סרסר אמנם מכבד את כבוד הרב, אבל הולך עם נתניהו. ״מה אתם מדברים על שמאל כלכלי?״, התעצבן על חבריו. ״הוא לא יביא לנו ארגז עם שטרות. המצב הביטחוני הוא הדבר הכי חשוב ורק אחרי זה הכסף. אם השמאל יעלה לשלטון לא נחטוף קסאמים? מי יודע, אולי נחטוף פצצת אטום. אני לא אתן להם צ׳אנס, החיים של הילדים שלי חשובים יותר״.
יחד עם עמר עלו לרכבת קיבוצניקית אחת, כמה חיילים, זוג שביקש לראות את התחנה החדשה ובסוף בספונטניות קנה כרטיס לאשקלון הסמוכה. היה שם גם אבי, בחור דתי, שהיה עסוק בבדיקת לוח הזמנים של הרכבת בחזרה לנתיבות. "כולם מדברים על הנוחות שבנסיעה ברכבת", הוא אמר. "אבל זו עיר לא קלה. יש כאן הרבה משפחות ברוכות ילדים, ויש קשיי פרנסה. הדרך למרכז יותר ארוכה ממה שחושבים".
התרעות פיקוד העורף