עטיה ממג׳דל שאמס בונה בית על הגבול. אוטם את החלונות מפני הגשם, עורם את החול, מעמיס חצץ בדלי. אני אומר שרק אופטימיסט מופלג בונה בימים האלה על הגדר. עטיה אומר שלא. "הרי צה״ל מגן עלינו". התרנגול קורא כמו באלפים הצרפתיים, אך אל תאמינו לפסטורליה. הדממה מעיקה והשקט חשוד. ממול עמדה עזובה של האו׳׳ם. פעם הייתה מאוישת, לצדה הפציעה תמונה של בשאר אסד. עכשיו נעלמה גם היא. בבקעה נראו תמיד חקלאים, כעת הם בבתים. בשעת שקיעה זו, לא נראה סיור של צה"ל. רק כמה חיילים על ראש הגבעה שבגבנו. האם השחקנים פינו את הבמה לקראת שובם בעוצמות חדשות לפינאלה? דבר אחד ברור: מי שהציב כאן כורסה עם הפנים לסוריה יודע שהמסך עומד לעלות.
״הוא לא רוצה לקבל אותי בתור דרוזי, אותך בתור יהודי ומישהו אחר בתור נוצרי. הוא רוצה להיות לבדו בכל העולם״.
"הסיפור הוא לא המצב של 20 אלף דרוזים בגולן, אלא של שני מיליון דרוזים בסוריה. אנחנו דואגים להם. בשבוע שעבר נהרגה תיירת יהודייה בניו זילנד. בתור יהודי לא דאגת לה?״.
ליד הכיכר המרכזית במג׳דל שאמס אנחנו פוגשים את עטא (שם בדוי). עד לפני כמה שנים עבד בחברה ישראלית. גם הוא תומך באסד. טוען שבימים האלה החזית מתייצבת. צבא סוריה שולט באזורים עם ריכוזי אוכלוסייה גדולים, המורדים בכפרים שדבוקים לגבול עם ישראל. ״נצמדים לעמדות של הצבא הישראלי כי יודעים שאותן הסורים לא יעזו לתקוף״. הסיוע של ישראל למורדים נראה גם לעיוור. אוטובוסים שלהם מגיעים קרוב לבית החולים הקדמי שנסגר והולך בימים אלה, כי הפצועים מועברים ישירות לבתי החולים בארץ. עטא לא מקבל את טענתי שמדובר במעשה הומניטרי. ״סיוע לילדים אני יכול להבין, אבל אלה עם הזקנים הם לוחמים. היום הוא איתך, מחר הוא נגדך״.
״אין סיכוי. כשמתחילה האש ישראל עוזרת למורדים לתקוף עמדות של הצבא הסורי״.
״ממש לא. יהיה נואש רק כשהצבא שלו ייחלש. בינתיים זה לא קרה״.
״שמעתי הרבה את המילה ׳כיבוש׳, אבל לא הרגשתי לא צבא, לא מחסומים, תיירים תמיד הגיעו לפה״.
״אין להם חוויית ייצור. החיים של רובם זה לאכול, לישון, סקס וטלוויזיה. ובעיקר כדורגל״.
הוא פנה אל האיראנים דרך האינטרנט. הם חזרו ויזמו פגישת סקייפ. לאחר פיילוט החל לשדר עבורם. בעקבות האיראנים פנו הסורים, ובעקבות הסורים פנו מחיזבאללה. עווידאת מקפיד לומר שהוא מתקשר עם תחנת השידור של הארגון, אל-מנאר, לא עם חיזבאללה עצמו. שלא יואשם במגע עם סוכן זר. ״העבודה שלי איכותית משל כתבים אחרים, כי לא באתי מעולם החדשות, אלא ואם יש כתבה שתזיק לך - אל תעשה אותה״.
״כן. אומרים שהם רוצים אותי חופשי, לא בכלא. הם בסדר גמור. מעבירים כסף בזמן דרך הדואר הישראלי. אף פעם לא שמעתי מהם ׳לא׳״.
״לא. פעם העברתי כתבה על חיילים ישראלים שעוזרים לילדים פלסטינים והם שידרו אותה. הם לא מכתיבים כלום, אבל יודעים הכל״.
את המצב בשטח הוא מגדיר: ״ספירה אחורה למלחמת הגולן״. חיזבאללה, האיראנים, הסורים, הישראלים. כולם בעניין. השטח, המערך המודיעיני, הם שמספרים את הסיפור. ״אנחנו חיים בהרים, מכירים את כל האזור״. הוא עצמו גילה שתי מנהרות של חיזבאללה. אחת חשף, לדבריו, שעה וחצי לפני התקרית בהר דב. ״צילמתי, אבל לא שידרתי״. חוץ מזה, לכולם יש די נשק וממש לא צריך חיילים. ״כאן לא עזה״, הוא מבטיח. מתי תפרוץ המלחמה? ״לפני הבחירות בישראל, נתניהו צריך אותה״.
״כבר שמתי במשרד שלי Uplink כדי להיכנס ישר לשידור״.
שלא כחאמד עווידאת, דולן אבו סאלח לא חושב שמלחמת הגולן יושבת על הגדר. אף שהוא עד לתגבור כוחות בצד הישראלי, ייתכנו לדעתו רק ״זליגות״. בעיקר נפילות פצמ״ר. אולי גם יוזמות ״גורמי טרור״ לגרור את ישראל לתקוף את סוריה. את הנוכחות האיראנית הוא מכנה ״תקופתית״, כזאת שבאה בגלים. ״יסודות איראניים״ חוברים לעתים לחיזבאללה כדי לגייס כפרים דרוזיים מהצד הסורי. אחד המגייסים, לדבריו, הוא סמיר קונטאר, שהשתתף ברצח משפחת הרן בנהריה. לאחר 29 שנים בכלא הישראלי שוחרר תמורת גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר. ״כיום הוא איש חיזבאללה בכיר שפועל בקרב הדרוזים שמעבר לגבול״, אומר אבו סאלח. במסרים מהצד הזה הם מוזהרים שלא להיענות לקונטאר ולפגוע בכך בישראל שמסייעת להם.
״כשיש מצוקה בכפרים, יש דרכים לעזור וישראל לא חוסכת״.
״היא חיץ כשאתה מצלם, אבל בלילה אין חיץ. זה רק אתה והחלומות שלך״.
״התחלתי לצלם ילדים במים״.
הם גרו בכפר שמואל שמדרום לרמלה, הפעילו בריכה טיפולית לילדים בנצר סירני. נוי, בוגרת לימודי הידרותרפיה, עבדה עם הילדים במים. כספי צילם אותם. לפני שנה וחצי מכרו ונחתו בגולן.
כספי: ״תמיד היה לי חלום לעבור לצפון. לירוק. לצאת מהרעש. אני נכנס לתל אביב ומרגיש מתח בכל הגוף״.
כספי קורא לאנשים שמעבר לגבול ״דש-ניקים״. מספר שהראיון הזה הוא בעצם פעם ראשונה שבה בני הזוג מדברים על הנושא. הוא חבר בכיתת הכוננות. ממה שהוא שומע הוא מסיק שאין מתח. יש כמובן תדרוכים ומטווחים מדי פעם. כשהגזרה מקבלת מכת חום - מחלקת חי״ר פורשת שקי שינה ביישוב. ״בשנה וחצי שאנחנו פה, זה קרה רק פעמיים״. אבל הוא יודע שלעתים הצבא נמצא בלי שייראה. ״וזה טוב, כי אם אתה רואה יותר מדי צבא, אתה מאבד את הביטחון״.
״כשאני מתנתק מהתקשורת אני חי בשקט״.
אני יורד מהרמה חסר כל יומרה לדעת מה באמת עומד לקרות. מריץ בראש תמונות, שיחות, דיאלוגים מקוטעים. היו דרוזים שסיפרו שההתנגשות הבאה היא רק עניין של זמן. אחרים טענו שיארך הזמן. האם הרוגע שעלה מהדיבורים עם חלק מאנשי היישובים אכן אמיתי? ואולי זה השיח הלאומי המקובל על ״שליטה במצב״, שמטשטש את הראייה? בדיוק כמו האובך שמערפל את הדרך היורדת מהגולן.
התרעות פיקוד העורף