"זאבת היא מחלה שעדיין לא יודעים עליה הרבה.כשאובחנתי לפני שבע שנים, קיוויתי שאוכל לחיות את חיי רק עם התקפים של כאבים ועייפות, אבל לרוע המזל התברר שאני גם נופלת ב-30% של חולי זאבת שאצלם המחלה תוקפת את הכליות. בקיץ 2013 הייתי כבר חולה מאוד, הגוף החליט להרוס את הכליות, לא יכולתי ללכת. בס־ פטמבר כבר נזקקתי לדיאליזה, וברגע שהתחלתי לקבל טיפולים התחלתי להרגיש טוב יותר. במשך שנה הדיאליזה אפשרה לי לחיות חיים קרובים מאוד לנורמליים, עד שאמרו לי שאין ברירה ושאני צריכה לקבל השתלת כליה״.
כך, בגילוי לב, מספרת נועה גראס. לגראס, בת 37, בעברה שדרנית מוכרת בגלגלצ, היה הכל. היא דוקטורנטית להיסטוריה של סין בתוכנית היוקרתית של אוניברסיטת בריטיש קולומביה, נשואה ואם לדניאלה בת ה-4.5. אבל היה לה גם לופוס, זאבת, מחלה אוטואימונית שהובילה בסוף לטיפולי דיאליזה ולהשתלת כליה שקיבלה - למרות קמפיין ציבורי שהחל כאשר התראיינה על מחלתה אצל יעל דן - דווקא מאחיה.
שלושה חודשים אחרי ההשתלה המוצלחת, גראס מתגייסת לקדם את התרומות האלטרואיסטיות: תרומות כליה מאדם לאדם זר, לא קרוב משפחה וללא כל תמורה.
מיד אחרי הראיון קרה דבר מדהים. כל כך הרבה אנשים התקשרו וכתבו, הציעו כסף, עצות וטיפולים אלטרנטיביים. בכיתי כל אותו היום מהתרגשות. כל המיילים האלו עזרו לי המון ונתנו לי תקווה ענקית. מתחת לכל אי-ההסכמות בישראל, זו עדיין מדינה עם אנשים מופלאים שמוכנים לתרום. רק זו הייתה עבורי חוויה מעצבת של פעם בחיים״.
בישראל ממתינים כיום להשתלת איברים יותר מ-1,000 ילדים ומבוגרים, מהם כ-700 ממתינים להשתלת כליה. אלא שרק כ-250 מהממתינים יזכו להשתלה בשנה הקרובה וכ-100 ימצאו את מותם במהלך ההמתנה, ובכל שנה מתווספים עוד מאות חולים לרשימה.
גם הקמפיין של אד״י לעידוד תרומת איברים לא מסייע לכל מי שנזקק לאיבר. רבים מהממתינים זקוקים מסיבות שונות רק לתרומת כליה מן החי. אחת מהן היא ריקי גרבלי, שמבקשת ״תצילו אותי״. גרבלי (46), אם חד-הורית לאלמוג בן ה-7, חולה במחלת כליות מגיל 20. היא נפגעה במהלך שירותה הצבאי ומוכרת כנכת צה״ל. מגיל 20 ועד 35 הייתה מטופלת בצורה אינטנסיבית בבתי חולים. לפני 11 שנים חלה החמרה שבעקבותיה כשלו הכליות, והיא עברה השתלת כליה מתורם חי, עוד לפני שנזקקה לטיפולי דיאליזה. גרבלי מעידה על השתלת הכליה: ״הרגשתי שקיבלתי את המתנה הכי גדולה של החיים, תרומת כליה זה המעשה הכי גדול שמישהו היה יכול לעשות עבורי״.
מספר שנים אחר כך, בעקבות הריון, נפגעה הכליה המושתלת, ומזה 3.5 שנים היא נזקקת לדיאליזה ארבע פעמים בשבוע וממתינה להשתלה, בזמן שהיא מגדלת את בנה ומתמודדת עם הטיפולים. ״כשהבנתי שהכליה המושתלת קרסה ושאזדקק לטיפולי דיאליזה, הרגשתי שחרב עלי עולמי״, היא מספרת. ״אני עוברת טיפולי דיאליזה ארבע פעמים בשבוע, והחיים עם הדיאליזה הם חיים קשים. יש מגבלות רבות, עייפות ותשישות. המכונה, ולא משנה כמה היא משוכללת, אינה יכולה להחליף כליה אמיתית״.
אלי, שתרם כליה לאדם זר לחלוטין, סבור שבישראל ההתייחסות לתורמי כליה אלטרואיסטים מורכבת והפחדים אינם מבוססים. ״ההתייחסות לעתים קרובות היא עדיין כ׳פסיכי' או 'פראייר'. לא כולם מבינים את החשיבות של המעשה ואת הסיבה לתרום ללא תמורה״, הוא אומר. ״אני שומע גם הרבה סטיגמות ופחדים, למשל: 'מה אם ייפגעו לי הכליות ואני אצטרך את הכליה השנייה?' אני רוצה להרגיע את המתלבטים: מחלת כליות כמעט תמיד תפגע בשתי הכליות, כך שהטיעון הזה מיותר. נכון, מדובר בניתוח לא קל, בבדיקות מקיפות, אבל אני מרגיש מצוין אחרי, החיים שלי רגילים לחלוטין, מלבד הצורך במעקב שנתי ובבדיקות, וזה לחלוטין זניח כשאני חושב שהצלתי חיים של מישהו. גם אם הוא זר מוחלט״.
ג', שתרם כליה לאביו, מספר שלא היה מבחינתו רגע של ספק לגבי ההחלטה. ״ודאי שהיו לי חששות ושאלות רבות, וצוות המחלקה ערוך לכך וענה על כל השאלות שלי, אבל ספקות לא היו״, הוא אומר. ״במחלקה ערכו גם בדיקות נפשיות על ידי עובד סוציאלי ופסיכולוג, שאימתו שאני כשיר בנפשי לקבלת החלטה כזו ומודע להשלכותיה. עברו שלושה חודשים מאז הניתוח, ההתאוששות שלי כמעט מלאה. החזרה לשגרה הייתה הדרגתית וארכה בערך חודש, ואז התחלתי לחזור לפעילות גופנית ולשקם את שרירי הבטן״.
בישראל פועל ארגון וולונטרי, מתנת חיים, המלווה תורמים אלטרואיסטים. את ההחלטה הסופית צריך לקבל התורם בעצמו מתוך רצון חופשי, ולאחר שקיבל את כל המידע הדרוש על מנת להגיע להחלטה מושכלת, ללא לחץ מצד גורם חיצוני או משפחתי. תורמים אלטרואיסטים יכולים גם להחליט לתרום באופן אישי לאדם מסוים על בסיס היכרות או סיפור אישי.
גרבלי מקווה שמישהו יחליט לסייע לה: ״בעוד כשבוע וחצי אני חוגגת את יום הולדתי, והמתנה הכי גדולה שאני יכולה לייחל לה היא תרומת כליה. אכיר תודה לעולמים לאדם שיתרום לי״.
התרעות פיקוד העורף