בלנית שמבקשת מהטובלת להסתובב אליה לאחר הטבילה על מנת ללחוץ את ידה ומברכת אותה בבשורות טובות בטענה כי זוהי הלכה; בדיקות פולשניות של ציפורניים, אוזניים, שיניים, עדשות ופופיק; בלנית שגוזרת לטובלת ציפורניים ברגליים כיוון שהאורך לא היה לטעמה. מצווה או לא, הטבילה במקווה הפכה במקומות מסוימים לעונש עבור הטובלות.

עמותת ירושלמים הפיצה לאחרונה ברשת שאלון המיועד לנשות ירושלים בנושא הטבילה במקווה. בתוך פחות מ-48 שעות השיבו עליו למעלה מ-100 נשים. רבות העידו שברצונן לטבול לבד, אחרות העידו על שאלות פולשניות ומיותרות של הבלניות, חלקן על פגיעה ממשית והיו שסיפרו כי עזבו את המקווה בלי לטבול או שחזרו הביתה ללא חשק להתייחד עם בני זוגן.
השאלון הזה מצטרף אל פניותיהן של עשרות נשים לעמותת ״עתים - הזכות ליהדות בכל עת״ וקבוצת ״אדוות״. הן מספרות על יחס פוגעני, פגיעה בפרטיות, מגע ללא רצונן והתערבות באוטונומיה שלהן לבחור כיצד לקיים את המצווה המוטלת עליהן. חלקן העידו שהפסיקו ללכת למקוואות.

בעקבות התלונות, ״עתים״ שלחה מכתבים לרבנות הראשית, למשרד לשירותי דת ולמועצות דתיות שונות. בחלק מהמקרים הפניות טופלו על ידי המועצה הדתית ובאפריל 2014 המשרד לשירותי דת פרסם לראשונה נוהל לשמירה על צנעת הפרט של ציבור הטובלות במקוואות. מאז הנוהל יש ירידה במספר הפניות בשל פגיעה בפרטיות, אך עדיין נשים רבות מתלוננות על כפיית מנהגים על ידי הבלניות בהנחיית הרבנות המקומית.
אלה הביאו קבוצה של נשים לצאת במאבק תחת הכותרת ״תנו לטבול בשקט״, שמטרתו לאפשר לנשים הטובלות לבחור את הדרך שבה הן רוצות לקיים את המצווה. ״לא מדובר במקרים פרטניים אלא בצורך בשינוי השיטה ובתיקון העיוותים מהיסוד, ונדרש כאן שיתוף פעולה משפטי, פוליטי ואזרחי״, מדגישה רני חזון-וייס (31) מורה בתיכון גבעת גונן, תושבת ירושלים, פעילה חברתית, פמיניסטית, דתייה וממובילות המאבק. ״הדרישה מהמשרד לשירותי דת, הרבנות הראשית והמועצה הדתית של ירושלים היא מאוד ברורה: אוטונומיה הלכתית של הטובלות, ואנו פועלים בשיתוף פעולה עם מכון עתים. במידה ולא יענו לדרישות, השלב הבא יהיה בג״ץ״.
״למועצה הדתית לא ניתנה סמכות לפקח על הנשים הטובלות בניגוד לרצונן, או לכפות עליהן עמדה הלכתית מסוימת תוך חדירה לצנעת חייהן האישיים״, אומר עו״ד אלעד קפלן, מנהל המחלקה למדיניות ציבורית ב״עתים״. ״מעשים אלו מנוגדים להוראות הדין, רומסים את זכויות הטובלות, מונעים מנשים לטבול על פי מנהגן ואמונתן ומרחיקים את כלל הציבור מהיהדות. עמותת 'עתים' תפעל כדי להחזיר את השליטה על המקוואות לידי הנשים הטובלות״.
יש רבנים שתומכים
זרעי המאבק נטמנו כבר לפני שנתיים, בקבוצת ״טובלות בשיתוף קבוצת אדוות״, הפעילה בפייסבוק, קבוצה סגורה של נשים מכל הארץ המשתפות בחוויות הטבילה שלהן. עם הידע שצברה והסיפורים שהגיעו אליה, פרסמה חזון-וייס מאמר בשם ״להחזיר את המקווה לקהילה״ בכתב העת ״דעות״. במאמר תהתה כיצד קרה שמצווה כל כך אישית ואינטימית נתונה לפיקוח המ־ דינה, וקראה להפקיע את האחריות על המקווה מידי הרבנות ולתת אמון בנשים הטובלות.
היוזמה ל״תנו לטבול בשקט״ נולדה בצוות דת ועיר של תנועת ירושלמים. ״הנשים, ממגזרים שונים, מבקשות לקדם את חופש הטבילה. המצב בירוש־ לים בנוגע למקוואות הוא אחד החמו־ רים בארץ. הן מבחינת מצב ההיגיינה של המקוואות והן מבחינת פגיעות בנ־ שים בעת שהן הולכות לטבול עד כדי כך שנשים מפסיקות לטבול״, אומרת חזון־ וייס, כפעילה בתחומים של מגדר, חינוך, דת ועיר וכמובילה את המאבק בהדרת נשים מהמרחב הציבורי בירושלים.
״באופן אישי וכאישה דתייה המבקשת לקיים את המצווה, הנושא מטריד אותי מאוד ואני מבקשת לקיים אותה בפרטיות״, היא אומרת. ״מקור היוזמה בהבנה כי המצווה הכל כך אישית, נשית, שאמורה להיות בין כל אישה לעצמה ולבוראה, נשלטת על ידי גברים. בלניות נדרשות להתקשר לרב לקבל ממנו אישור לבקשות הטובלות. שמענו על מקרים רבים של נשים שחוויית הטבילה הופכת עבורן לאסון. המטרה של העיסוק בנושא היא להציף את הבעיה מחד ולהציף את החשיבות של מעשה הטבילה מאידך ככזה שחשוב שיחזור לשליטתן של הנשים על גופן ועל קיום המצווה״.
בצוות דת ועיר של תנועת ירושלמים חברות וחברים נשים וגברים אשר החליטו יחד לעסוק בנושא. הרב אהרן ליבוביץ', יליד ברקלי, קליפורניה, הוא אחד מהם. ליבוביץ' גדל בתור בן הרב בקהילה אורתודוקסית שבה הרוב לא שמרו הלכה. ״מגיל צעיר אני חי בסביבה פלורליסטית השמה דגש על כבוד הזולת באשר הוא. בגיל תיכון עלינו ארצה, ובעקבות סמינריון של גשר שהפגיש בין נוער דתי וחילוני הפכתי לפעיל בתחום", הוא מספר. הוא שירת בצה"ל בתוכנית השילוב של הקיבוץ הדתי, וכיום מכהן כרב קהילה אור־ תודוקסית בנחלאות בירושלים וח־ תום כמייסד "השגחה פרטית", כשרות קהילתית אלטרנטיבית.
איזו אבולוציה עברה הטבילה במקווה? מה מבין התהליכים נראה לך שגוי או מופרז?
"בהלכה יש צדדים אובססיביים ול־ מרות שכך, אני רוצה להדגיש שכיהודי וכרב אורתודוקסי אני חי ומזדהה עם ההלכה. עם זאת ברור לי שאלוקים רוצה בעיקר את הלב ואת הקדושה, ושההלכה היא אמצעי ולא מטרה. הדינים של טהרת המשפחה הפכו למחמירים מאוד כבר בתחילת ייסוד ההלכה וזאת מהר־ בה סיבות. אין בדינים האלו משהו שגוי או מופרז בעיני. אלא שבתקופה שלנו יש הרבה נשים שאינן מחויבות לחומרות הלכתיות שמבקשות חיבור לטהרה, למקווה, למשהו רוחני ומופלא. לא רק שזה טוב שתהיה טבילה כחלק מהמחזור של חיים אינטימיים עבור אותם זוגות, אני סבור שזו זכותן המלאה לטבול לפי מצפונן".
הזמנה לחיבור לטבע
נעמה פלסר, מנהלת ״עבודה שבגוף״, פעילה בתחום המקוואות בירושלים, גדלה במסגרות החינוך הציוני דתי שמרני והפנימה היטב את החוקים. ״הייתי צעירה מאוד כשנישאתי והעיקרון של קבלת הסמכות ההלכתית-רבנית בכל מה שקשור לטבילה ולטהרת הבית היה חד-משמעי עבורי״, היא אומרת. ״היה הרבה מה לדעת ומה לשאול וכך המשמעות של טקס הטבילה הייתה ידע, יישום ומשמעות סימבולית שניתנה למעשה, אך עבורי, במנותק מהגוף.

עם תהליך התבגרות שעברנו כזוג, חיפשנו באופן טבעי משמעות פנימית ורלוונטית לקיום המצוות. רצינו לבחור מחדש במעשים שיקרבו אותנו לעצמנו ולאלוהים. ככל שעמוד השדרה שלי כאישה התייצב, גם הטבילה קיבלה משמעות חיה ורלוונטית-קיומית. ממקום של 'צריכה לטבול' עברתי למקום של 'רוצה'. אני חיה בירושלים, הרחק מהטבע. המקווה הציבורי מחליף את המעיינות והנחלים שבהם ביקרו סבותי במרוקו או בפרס ולעתים אף אני.

מההיכרות שלי עם מקוואות ברחבי הארץ - ככל שהמערכת שעומדת מאחורי הקמת והפעלת המקווה ותיקה יותר, היא יותר שמרנית, ארכאית ובירוקרטית. הממסד הדתי בירושלים ותיק ומסואב ומאמצים שלנו כטובלות ירושלמיות לעורר אותו לקשב ולשינוי בעניין הוכתרו עד כה ככישלון״.
יעל יחיאלי, ממובילות המהלך ופעילה בצוות דת ועיר של תנועת ירוש־ למים, מודה כי אין לה הסבר רציונלי לשאלה מדוע היא טובלת במקווה. "יש בזה משהו שנראה לי נכון, לעצור פעם בחודש, לטבול במים חיים, יש כאן הזמנה לחיבור לגוף ולטבע, שבמובנים מסוימים העולם המודרני כל כך משכיח מאיתנו", היא אומרת.
מה נסדק במצווה הזו מבחינתך?
״אני מוצאת את עצמי כועסת ומתוסכלת ממה שקרה למצווה הזו, בעיקר אחרי ששמעתי כל כך הרבה סיפורים מחברות וקרובות על רמת התסכול והפגיעה שיש להן סביב הטבילה במקווה. עוד לפני שהתחלתי לטבול במקווה החלטתי שאני לא טובלת עם בלנית. או טובלת לבד או לא טובלת, ובאמת כשגרנו בקריות לא הייתה בעיה, הסברתי את זה לבלניות והן נתנו לי לטבול, וכאשר הגעתי לירושלים הופתעתי מכך שבכל המקוואות שניסיתי, אחרי ויכוח כואב ומר, אמרו לי ללכת הביתה בלי לטבול״.

חזון-וייס, לאן אתם שואפים?
״חופש טבילה. כל אישה תוכל לטבול כרצונה. לבד, עם בלנית או עם חברה ולפי מנהגיה שלה ולא תוכרח לטבול לפני מנהג המקום, הבלנית או הרב, ושילוב של נשים בעמוד מפתח הקשורות במצווה כל כך אינטימית ונשית״.
במה כרוך השינוי המתבקש?
״בחקיקה. חשוב לציין כי המטרה היא לא לפגוע בבלניות, להפך. הן זקוקות לתמיכת הציבור לא פחות באשר לתנאי העסקתן ובאשר להכשרתן כך שידעו כיצד לגשת לאישה במידת הצורך. הקריאה שלנו היא לאפשר לאישה את הבחירה: טבילה לבד, עם חברה או עם הבלנית״.
מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: ״חוזר מנכ״ל האחרון עוסק בשני היבטים של טבילה במקוואות: סעיף 831 עוסק ב'טבילת פנויות במקוואות', והוא קובע כי מטעמים של צנעת הפרט מנועות הבלניות מלשאול את הנשים המגיעות לטבול שאלות בדבר מעמדן האישי, ואין להתנות את האפשרות לטבול במתן מענה לשאלות אלו.

סעיף 832 עוסק ב'נוהל שמירה על צנעת הפרט של ציבור הטובלות במקוואות', והוא קובע כי המשרד רואה חשיבות עליונה בשמירה על פרטיות הטובלת תוך דגש על שמירת צנעת הפרט. במידה שטובלת אינה מעוניינת בהכוונה או בבחינה הלכתית טרם הטבילה, אין לבלנית לעכבה, ועל הבלנית לאפשר טבילה ללא דרישה או שאלות הנוגעות לענייני הטבילה.

החוזר מדגיש כי יש לשים דגש על כיבוד פרטיותן של ציבור הטובלות ולהימנע משאלות שעלולות לפגוע בפרטיות. המשרד לשירותי דת בצד ההנחיות והנהלים פותח השנה מחזורי הכשרות מקצועיות לבלניות במועצות הדתיות בדגש על מתן כלים ייחודיים לבלניות, פיתוח תודעת השירות, הכרה עם תחומי ידע נושקים לתחום, העצמה ועוד. הכשרות אלו מעניקות לבלניות ידע והבנה רחבה לגבי תפקידן ומשליכה באופן ישיר על פועלה של הבלנית. חשוב להבהיר כי המשרד אינו נכנס להיבטים הלכתיים בתחום זה״. •