ישאלו אותי 'לא תהיה בתקשורת, לא תהיה מוכר, לא יעשו עליך כתבות, תיעלם מהשטח ויהיה פה יותר טוב, מוכן?׳״, ד״ר הני זובידה עשה בשבילי את עבודת המראיין.
״התשובה היא 'כן׳. באותה שנייה. אתם מבטיחים לי שיושגו מטרות של שוויון חברתי? איעלם ברגע, אחזור לחיים האפורים של קפה על המרפסת עם המשפחה. אין לי שום בעיה. מוכן להתחייב. אני ד״ר הני זו- בידה נעלם לתוך האופק ואף אחד לא ישמע את השם שלי יותר״.
זובידה, שנולד בעיראק, לא נחת בשנות ה־50, עם העלייה הגדולה. הבחור, בסך הכל בן 48, הגיע ארצה עם הוריו רק ב־1971. המשפחה בכלל לא הייתה בקטע. היה לה טוב בבגדד. סבו האחד היה סוחר אמיד, השני מפיץ סרטי MGM. כשרוב היהודים עלו, הם נשארו בחיי הנוחות|.
לאמו של הני יש תפקיד חשוב בעיצובו, הוא מספר. מחוסרת אמצעים בשכונת בורוכוב בפתח תקווה היא הלכה לאתרי בנייה, לקחה לבנים וקרשים ובנתה ספרייה. עבדה קשה בכדי שיקרא באנגלית את הקלאסיקות של צ'רלס דיקנס, ואז כשבא לתיכון אמרו לו שילך ללמוד מקצוע. משפט שמלווה אותו כל יום.
״התמוטטות מוחלטת של כל מה שהבן אדם הזה היה ועל מה שגדל. ריסוק של הערכים והתפיסה מה נכון ולא נכון, והתסכול, למרבה הצער, תמיד יוצא אצל היותר חלשים. אני לא רב גדול בתורה, אבל יש משפט שאני מאוד מאמין בו 'היזהרו לכם מבני עניים'. בעלייה האתיופית הושקעו יותר כספים מבכל עלייה אחרת, אבל גם להשקיע כסף צריך בחוכמה. אני יכול לשנות את המצב, וגם אם לא אשנה, כשאמות יגידו 'הוא נלחם לפחות'״.
״אני יכול להיות מאוד יבש ולהתייחס לעובדות והן מראות שלא. חד־משמעית. יש מחקר על העברות בין־דוריות, והוא מראה שהפער הכלכלי הולך ומתרחב. מה לעשות, כסף מנציח כסף, ומעגלי העוני הולכים ומתרחבים. יש מחקר מנתוני המדינה על החינוך. השתמשו במפקד של 2010. גילו שבחינוך ייקח למזרחים ואשכנזים לעמוד על אותו סף בעוד 99 שנים. אני אספר לך סיפור".
״הם במלכודת דבש לעצמם ומלכודת פתאים לחלק מאיתנו. מצד אחד, ש״ס לא באה לייצג ציבור חילוני ואמרה את זה. מצד שני, הייתה איזו משיכה אחרי האמירה 'החזרת עטרה ליושנה', שזה רק מראה עד כמה בחברה הישראלית מחפשים את המהלך, שבו מישהו יבוא ויגיד 'אנחנו המזרחים'. זה לא שאני אומר שצריך רק מזרחים. לא, אסור. אני אומר שצריך ליישר קווים לכל הקבוצות. אלה שמדהים להם ויכולים לקנות וילות ומטוסים קצת ירדו, וההם יעלו, ואז לכולם יהיה טוב. אם אנחנו חכמים ורוצים למנוע את הפיצוץ הגדול, יפה שעה אחת קודם. שנייה אחת אחרי, כולם יגידו 'איך צדק הזובידה הזה, איך לא הקשבנו?' אני לא רוצה להיות צודק אחרי״.
״אם יהיו יותר מדי ילדים עניים ואנשים מובטלים, כמו התהליך שקורה בדרום, שממנו יכולה להיפתח הרעה. הם צריכים להביא אוכל הביתה. אתה רואה הורים בפריפריה ונקרע לך הלב. מה אומרים לילד? 'לך, כפרה, לתל אביב, אין פה עתיד'. יש אחלה עתיד. תן לילדים להישאר. תן תעסוקה הולמת ותשאיר אותם בירוחם. הם הדם שזורם בעורקי המקום״.
״עברה עלי אולי השנה הכי אינטנסיבית בחיים ואני מאוד קשור לבנים שלי. אני אבא שרוצה להיות בבית, כי אני זוכר שאבי עבד המון שעות. אחרי שהאינטנסיביות תרד, נראה לאן אני הולך. יש המון אופציות על השולחן. היו שיחות. לא יכול להגיד כן או לא״.
״אנשים שואלים 'אתה שמאל, ימין?'. אני לא זה ולא זה. אני מאמין בעשייה. קשה לי לראות עוולות. מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם חזק, אבל כשאני רואה עוולות, משהו מכני, מבני, שעובד על קבוצה, לא יכול להשלים עם זה״.
״פעם הייתי הרבה יותר אגרסיבי, אבל זה בגלל שהייתי פחות מהוקצע ולא הבנתי את כללי המשחק. היום אתה מקבל גרסה הרבה יותר מתונה״.