שע שנים חלפו מאז היום שהבניין ברחוב אופטושו מספר 2 בקריית שלום שקע וקרס. דיירי המבנה עדיין לא זכו למענה. דיירי הבלוק כולו חוששים לחייהם. מתמודדים עם סדקים, עם תזוזות ובעיקר עם פחדים. פתרונות רבים בנושא לא הגיעו לכדי מימוש בשטח. בחודשים הקרובים, בסיוע עיריית תל אביב, אולי סוף־סוף תגיע עבורם הבשורה, והם יוכלו לבנות את חייהם מחדש. אבל גם במקרה הזה הם נתקלים בחומה. השכנים שלהם לא מוכנים שתוכנית החילוץ, הכוללת בניית מגדלים, תהיה על חשבון שטחים ירוקים.
ש', בת 67, מתגוררת בקריית שלום 46 שנים, באחת הכניסות של הבלוק ברחוב אופטושו שנותרו על כנן. היא לא תיתפס לא מוכנה מפני אסון אפשרי. ״כשאני הולכת לישון, אני מניחה ליד המיטה זוג נעלי ספורט וסוודר״, היא מגלה, ״למקרה שהבניין יקרוס. את הילדים של הבת שלי אני מעדיפה לא להלין אצלי, פוחדת. הגעתי לכאן אישה צעירה והיום אני מבוגרת, לא יכולה למכור את הדירה, לא להרוס ולבנות מחדש, לא לקנות במקום אחר. אף אחד לא ייתן לי משכנתה בגילי. אני כלואה כאן, בין נתיבי איילון והרכבת הקלה, ובין הפחד היומיומי שגם הבניין שלנו יקרוס - וזה יקרה. אל תגידו שלא אמרנו לכם״.
הבניינים ברחובות אופטושו ולייוויק - בלוקים כעורים וישנים - היו פעם חלק מפינה שקטה, קורת גג שאליה הגיעו הדיירים במאמצים רבים. בשנות ה-80 וה-90, אפילו בתחילת שנות האלפיים, נחשבה קריית שלום לשכונה זולה בתל אביב, בתוספת בונוס של סביבה ירוקה.
אבל דיירי האזור נלכדו בג'ונגל הבטון הרועש של נתיבי איילון, שהוקמו סמוך לחלונות בתיהם. בגלל התנועה הערה, הם טוענים, והצפות המים בחורף, החלו הבניינים לשקוע. שני בלוקים, 118 משפחות שחיות היום בפחד. רובן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, קשישים ועולים ותיקים. אין להן לאן ללכת.
כחודש וחצי לפני שקרס הבניין, בשלהי 2005, נפער סדק בן 15 ס״מ בין הבניינים בבלוק. לדברי התושבים, מהנדס שהוזעק למקום טען שאין בכך חריג. ״זה יעבור״, אמר להם. כעבור מספר שבועות קרס חדר המדרגות. הדיירים פונו, הבניין נהרס.
בסיור בבלוק מצביעים הדיירים על סדקים במבנים. הם מספרים על דלתות שיש לנסר כל שנה, ככל שהבניין ממשיך לשקוע. חושפים חלקי שלד המציצים מתוך הקירות בדירות.
״התרענו, התחננו, ביקשנו״, מספר רפאל שמתגורר עם משפחתו בכניסה הקיצונית, מספר 10. ״לפני כשנה וחצי אילצו אותנו לבצע חיזוק, על חשבוננו. זה יעיל כמו כוסות רוח למת. שוב יש סדקים, שוב הבניין שוקע. אין מה לעשות, אין לי לאן ללכת. אם יקרה לי משהו, זה יהיה על אחריות אלה שידעו ולא עשו כלום״.
ש', שכאמור, ישנה מדי לילה בכוננות מלאה, אומרת: ״הכל התחיל כשבנו את נתיבי איילון צמוד לבתים שלנו. ידעו שאנחנו גרים כאן, אבל זה לא היה אכפת להם, כי זו שכונה של אנשים פשוטים״.
הדיירים שגרים בכניסות מתמודדים עדיין עם הפחד, עם הרעש ועם חוסר הוודאות, אבל גם אלה שפונו מהבניין שקרס טרם זכו למנוחה. רובם עדיין מתגורר בשכירות. במקום שבו עמד הבית שלהם ניצב עכשיו ריבוע אדמה ריק, מוקף גדר. כאילו לא היה כאן מעולם בניין.
התרעות פיקוד העורף