רק בימים האחרונים, אחרי שבועיים שבהם נראה היה כי הקץ מקיץ על מחנה אל־ירמוכ, ראו יושביו אור קטן בקצה המנהרה. לוחמי ארגון “המדינה האסלאמית" (דאע"ש), שכבשו את רובו, החלו לצאת ממנו בהדרגה, ומסרו את המפתחות לידי בעלי בריתם באל־קאעידה, אנשי ארגון ג'בהת אל נוסרה.



בהמשך השבוע יתברר אם מדובר בראשיתו של תהליך משמעותי, או רק בנסיגה לצרכי שיבה של אנשי הארגון המושמץ בעולם. עד אז, ימשיכו תוש־ בי מחנה הפליטים למנות את מתיהם ולהביע חרדה לגורל הנעדרים, במיוחד הנשים.



על פי מידע שהגיע לשליח הרשות הפלסטינית בדמשק, ד"ר אחמד מג'דלאני, חטפו לוחמי דאע"ש כמה מנשות המחנה. חלקן, לדבריו, נשים נשואות שאולצו להיפרד מבעליהן בגירושי בזק, בטרם נלקחו למקום לא ידוע בסוריה כדי שיינשאו בכוח ללוחמי הארגון. לפחות עשרים תושבים נהרגו בקרבות בשבועיים שחלפו מאז כניסת דאע"ש.



יעד אסטרטגי


אל־ירמוכ הוא מחנה הפליטים הפלסטינים הגדול ביותר בסוריה. הוא שוכן כשבעה קילומטרים מדרום־מזרח לבירה דמשק, ומהווה רשות מקומית בפני עצמה. ב־1 באפריל פלשו למחנה כוחות דאע"ש, ובתוך ימים מעטים הצליחו להשתלט על מחצית משטחו. הם נתקלו בהתנגדות מצד מיליציות הלוחמים במחנה, המונהגות בידי חמאס.



“מאז פרצו הקרבות לא הצלחנו לבצע אף פעולה הומניטרית במקום", אמר דובר אונר"א במחנה, סאמי אל־משַעְשַע, “אנו מודאגים מאוד. התושבים סובלים מרעב, מעוני וממחסור במוצרי יסוד". הוא גילה כי 94 אזרחים הצליחו לברוח לפאתי המחנה, בהם 43 נשים ו־ 20 ילדים.



ערב המלחמה, לפני ארבע שנים, התגוררו במחנה כ־180 אלף תושבים. לאחר כחצי שנה מפרוץ הקרבות, נטשה הנהגת חמאס את דמשק בעקבות סכסוך חריף בין בשאר אסד וחאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של התנועה. משעל הוא בן חסותה של קטאר, האויבת של דמשק, שמימנה קבוצות מורדים נגדו. מאז ברחו מהמחנה 90% מיושביו בכמה גלים של מנוסה. כיום חיים בו לא יותר מ־ 18 אלף תושבים, מהם 3,500 ילדים.



קרבתו של מחנה אל־ירמוכ לדמשק הפכה אותו יעד אסטרטגי עבור שני הצדדים. המורדים, שכבשו אזורי אוכלוסייה בפריפריה של דמשק ומדרום לה, בואכה הגבול הירדני, ביקשו להשתלט גם על המחנה, ובכך להרחיב את חגורת האחיזה שלהם סביב הבירה.



מראשית המלחמה ולמשך כשנתיים עוד נהנו המורדים מהגמוניה חילונית. הם היו מאוגדים בארגון גג גדול וחזק, “צבא סוריה החופשי". ארגון זה נתמך בידי המערב וזכה למידע מודיעיני על הצבא הסורי, נוסף לליווי מבצעי מגופי המודיעין והצבאות של צרפת, בריטניה וארצות הברית, שחתרו באמצעותו להפיל את המשטר. הון רב שמקורו בסעודיה ובקטאר ביסס את התמיכה הבינלאומית שממנה נהנו אותם מורדים, שרובם אזרחים סורים.




מאמצים לפינוי יתר התושבים. אבו מאזן (צילום: רויטרס)



מולם, השליך אסד למערכה את כל נכסיו. בראשם לוחמי חיזבאללה, יועצים ממשמרות המהפכה האיראנים ומעל לכל – מוסקבה, שהזרימה לו נשק ותחמושת, ומנעה בכל דרך מתקפה צבאית בינלאומית נגדו.



אבל לפני כשנתיים, לאט ובהדרגה מבטיחה, הצליחו ארגוני הג'יהאד להביס את המורדים ה"חילונים" מצבא סוריה החופשי וליטול מידיהם את ההגמוניה. עבור אסד, המערב וגם עבור ישראל, היה בהשתלטות הקיצונים על המערכה בשורה רעה ובשורה טובה גם יחד: כולם הבינו סוף־סוף שאם המשטר אכן ייפול, מי שיתפוס את מקומו יהיה גרוע ממנו.



את המחיר הכבד ביותר שילמו האזרחים המסכנים באזורי העימות. הם מצאו את עצמם לכודים בתוך מערכה שאינה שלהם, שאותה מנהלים מעצמות בינלאומיות וכוחות חזקים.



המעוז האחרון


אל מחנה הפליטים הפלסטיני אל־ ירמוכ נקבצו, כך נדמה, כל עוולות האנושות. יושבי המחנה, במקורם פליטים שנפוצו ממולדתם במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים, מצאו את עצמם נטבחים שנה אחרי שנה בידי יותר מצד אחד. תחילה היו אלה אנשי “צבא סוריה החופשי" שניסו לכבוש אותם והביאו עליהם את צבא המשטר. אחר כך הגיעו לוחמי אל־קאעידה, באמצעות ארגון ג'בהת אל נוסרה, ועתה חמושי דאע"ש.



צבאו של אסד התייחס למחנה כמוצב האחרון לפי דמשק. אסור לו ליפול. הטקטיקה הצבאית שבה בחר הצבא הסורי הייתה מצור ארוך ובלתי מתפשר, כפי שנעשה במוקדי עימות אחרים במדינה. למצור הזה נלוו התקפות ארטילריה על יעדים בתוך המחנה, בלי להתחשב בקיומה של אוכלוסייה חפה מפשע בתוכו. בדרך זו ביקש אסד לחנוק את המורדים שכבשו את המחנה ולהחלישם. את המחיר שילמו, כמובן, התושבים.



בשלביו הראשונים של המאבק נרתמו להגנת המחנה גם לוחמיו של אחמד ג'יבריל, המנהיג הפלסטיני ומפקד פלג “המפקדה הכללית". שם, בסמטאות הצרות, נתקלו אנשיו וחיילי הצבא הסורי בקומץ מלוחמי חמאס שעמדו מולם בנשק שלוף. לימים יערקו כמה עשרות מאנשי ג'יבריל לשורות המגנים בתוך המחנה, אבל בינתיים ימצאו את עצמם פלסטינים נלחמים באחיהם על אדמת סוריה.



זו הייתה מלחמה אכזרית מבחינת המשטר. השיטה הייתה פשוטה ויושמה בכל אזורי העימות מראשית המלחמה: זיהוי של חוליה או כוח מורד הביא את הצבא הסורי להנחית מכת אש כבדה על היעד, בלי להתחשב בנוכחותם של אזרחים חפים מפשע. לוחמי דאע"ש, שפלשו למחנה בשלהי החודש שעבר, לא היו זרים ליושביו. הם כבר ביקרו בו לפני יותר משנה, אולם נהדפו בידי מגניו.




נשים אולצו להיפרד מבעליהן כדי שיינשאו ללוחמי הארגון. אנשי דאע"ש באל־ירמוכ (צילום מסך)



המצור הכבד שמטיל המשטר, והנוכחות של מיליציות חמושות שהמוסר מהן והלאה, הולידו בתוך אל־ירמוכ את אחד האסונות ההומניטריים הגדולים ביותר בשנים האחרונות. מי שלא הצליח לברוח נאלץ להתחבא חודשים ארוכים בביתו, במציאות של מחסור במים ובמוצרי מזון בסיסיים. עובדי אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם, נאלצו לברוח על נפשם, ופתחו במאמץ לסיוע מבחוץ, שהיה כמובן מוגבל. המבקרים הזרים המעטים שהצליחו להיכנס למחנה בטרם הונסו משם תיעדו תמונות קשות של אזרחים מזי רעב מהלכים ברחובות.



ערב חג הקורבן, לפני כשנה וחצי, פרסמו אנשי דת סונים בדמשק פסק הלכה המתיר לתושבים נצורים לאכול מבשרם של כלבים, חמורים או חתולים. אכילת בשרן של חיות אלה אסור על פי ההלכה המוסלמית, אולם הפוסקים התירו זאת מטעמים של פיקוח נפש. ההיתר חל על כל תושב שעלול למצוא את מותו בנסיבות מלחמתיות, וכאלה היו אז רבים בסוריה, למשל ברצועת האוכלוסייה בשפלה של דמשק, בעיר העתיקה של חומס, וכמובן במחנה אל־ירמוכ.



ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן שיגר לפני שבוע את שליחו המיוחד מג'דלאני, בתיאום עם משטר אסד. מג'דלאני מכהן כשר העבודה והחקלאות בממשלת אבו מאזן, ושמו נקשר לאורך השנים בפעילות הומניטרית וביחסי הרשות עם הפליטים. 



שתי יממות בלבד לקח לו להבין שאת המחנה עצמו אי אפשר להציל מן המצור, אבל ייתכן שאפשר לחלץ את יושביו. מאמצי הרשות מכוונים בימים


אלה לפינוי שארית התושבים בתיאום עם המשטר. מאמצים אלה יהיו תקפים אף אם לוחמי דאע"ש אכן יעזבו כלעו־ מת שבאו, שהרי בתוך אל־ירמוכ יישא־ רו בעלי בריתם מארגון אל־קאעידה.



שוב הוכח כי במצבי מצוקה מסוגם של אלה, אבו מאזן הוא היחיד שאוחז בידו את הקצוות שביכולתם לאפשר פריצת דרך כלשהי. כך קרה גם במהלך מבצע צוק איתן. הראיס הפלסטיני היה הגורם היחיד בעל גישה לכל הצדדים: לקטארים, לאמריקאים, למצרים, להנהגת חמאס ולממשלת ישראל.



כל האחרים היו מוגבלים ברצותם לדבר עם אחרים – בהם אפילו המתווכים המצרים, שיחסיהם עם נסיכות קטאר צוננים מאוד.