ישבנו בבית קפה באותו יום סוער, שהופיע ככה, באמצע האביב. בעוד כולם הלכו עם מעילים חמים, גיורא זורע הופיע בחולצה קצרה, שם פס על מזג האוויר העצבני.



ישבנו במשך שעתיים על קפה הפוך. אף אחד לא ניגש אליו ושאל ״זה אתה?", או שלח מבטים סקרניים. גם כשהוא נושק לגיל 70 מעטים מכירים את האיש שעיניו ראו הרבה מדי וידיו בנו המון.



זורע פיקד על סיירת מטכ"ל אחרי אהוד ברק והעביר את השרביט ליוני נתניהו ז"ל. הוא היה בראש היחידה המובחרת במלחמת יום כיפור, בטבח במעלות ובפריצה למלון סבוי, שרק עכשיו ציינו 40 שנה לזכר חלליה.




האסון במעלות, ארכיון. צילום: שמואל רחמני



ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מחייליו, רבים מהמושכים בחוטים הלכו אחריו, אבל בעוד הם לקחו את התפקיד היוקרתי ומינפו אותו למקפצה רצינית, את זורע זה לא מעניין. ״מצדי אתה יכול לגנוז את הכתבה״, אמר לפני שנפרדנו.



שאלתי אותו למה? האחד הפך לראש ממשלה, האחר לשר, והוא - בנו של האלוף מאיר זורע, מטפל היום בנכדים ומעדיף לראות תוכניות טבע בנשיונל ג׳יאוגרפיק.



״אריק שרון הגדיר את זה פעם נורא יפה״, אמר עם חיוך קטן על פניו. ״אתה מפקד בצבא, זה הכוח שלך, אתה מחליט. פתאום מגיע לכנסת, ולכל חבר כנסת שאתה לא שם עליו רבע קצוץ, יש את אותו קול. בכל המקומות שהגעתי, העדפתי להיות מספר 1. מפקד הסיירת, ראש מחלקת מבצעים מיוחדים בחיל המודיעין, קצין מודיעין ראשי. כשאתה מפקד בצבא, כל המטה יכול להגיד הפוך ואתה מחליט. לא אכפת לי להיות אחראי על ספל קפה, אבל לא להיות סגן. עזוב פוליטיקה, זה לא מתאים לי.



״אבל גם לא נכון להגיד שניהול מדינה הוא רציני מדי לגנרלים. יש את אטאטורק, אבי טורקיה החדשה, ואת דה גול ומקארתור, ונכון שיש גם כאלה שלא מצאו את עצמם. אסור לעשות מאנשי צבא אלוהים, כמו במלחמת ששת הימים״.



כבר מזמן הם לא.


״ממלחמת יום כיפור. מוניתי למפקד סיירת מטכ"ל אחרי אהוד ברק, ממש לפני המלחמה ההיא. הוא היה צוחק ושואל אותי 'איך מתנהג גנרל ישראלי?'. היה מסמן 'וי' עם האצבעות ואומר שזה לא לניצחון, אלא לסמן לרל״ש היכן להניח את הסיגר. לא צריך לעשות מהם אלוהים וגם לא לגמד אותם״.



אחרי מלחמת לבנון השנייה קרעו לרמטכ״ל דן חלוץ את הצורה.


"כי מלחמת לבנון השנייה הייתה באמת ביזיון אחד גדול. אראה לך משהו״. זורע לקח נייר והחל לשרטט. ״תאר לך שזה קו הגבול וזה קו הביצורים של האויב. בדרך כלל, במערכה קלאסית, כוח א' נכנס, סובל אבידות אבל עושה הבקעה, ואז כוח ב' עובר דרכו וממשיך. במלחמת לבנון השנייה כוח א' נתקל, ואז כוח ב' בא וחילץ אותו לאחור, והיה צריך לעשות הכל מהתחלה. מלחמה דמיקולו. לא ידעו מה רוצים. אם נלחמים זה בשביל לנצח״.



בצוק איתן סיכמו על תיקו.


״אני לא מכיר צבא שמשקיע כל כך בבטיחות ובביטחון חייליו. מה התפיסה של הרוסים? אם חטיבה נפגעת, מזיזים אותה הצדה ומביאים אחרת במקומה. צה״ל, בשביל להגן על חיילים ולהקטין את מספר האבידות, מוכן להשקיע בלי שום פרופורציה. לכן בצוק איתן הלכו נורא בזהירות. זה בסדר, אבל עד גבול מסוים. אתה לא יכול להגיד למפקד 'תסתער, אבל בלי הרוגים'. כולם רוצים שיהיה כמו חיל האוויר, 0-17. להכניס להם. צריך להחליט איך נלחמים ועל מה״.

אנחנו לומדים מטעויות?
״הייתה ועדה בראשות יוסי פלד, שהייתי חבר בה, שבדקה את חטיפת החיילים בהר דב (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, באוקטובר 2000 - א״ל). גילינו שזו הייתה שאלה של זמן עד שייחטפו. הם נסעו כל יום לאורך הגבול, הלוך וחזור, ונחטפו בדיוק במקום שבו עשו תרגולת של חטיפה. כשחקרנו, אמרתי לגבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון דאז, 'נסעתם לאורך הגבול, שני ג'יפים. כולם ידעו. רק היה צריך לבחור את המועד המתאים'. מה קרה אחרי? הייתה החטיפה שהוליכה למלחמת לבנון השנייה. נסעו לאורך הגבול במסלול מוכר. יש בעיה, לא רק בצבא אלא גם בניהול חברות. כל מי שבא לנהל חושב שאצלו התחילה ההיסטוריה, ומה שהיה לפניו זה פאסה״.
כשדיין נבהל
זורע הוא, כאמור, בנו של האלוף מאיר זורע, מי שהיה גם חבר כנסת וממקימי מפלגת ד״ש. שניים מאחיו נהרגו בקרב. יונתן, שהיה טייס, נפל במלחמת ששת הימים, ואילו יוחנן, קצין מבצעים בגדוד טנקים, נהרג בקרבות הבלימה של יום כיפור. כששואלים את גיורא על אחיו הוא ממהר לעבור נושא. ״אין מה לדבר. זה עצוב מאוד, אבל קורה. החיים הם לא חברת ביטוח".
הוא עצמו לא היה אמור להמשיך בצבא. השתחרר בדרגת סמ״ר אחרי שאמרו לו שבשביל לקבל צוות, הוא ייאלץ להמתין כשנה. השינוי אירע כשהתפנה מקום. הוא החליט לחזור כדי להיות קצין צעיר בסיירת.
״התיאוריה שלי כמפקד הייתה שאם אתה רוצה להיות חייל ברמה גבוהה, אתה חייב לעבוד קשה", הסביר את הטענה שלפיה היה קשוח עם פקודיו. ״לוותיקים יש נטייה לעבוד פחות, אבל אתם חוד החנית, תהיו בכושר. אז מצד אחד, הייתי תובעני. מצד שני, דאגתי לרווחת חיילי. אני זוכר שפעם אפסנאי רצה לצאת עם משאית ציוד. כשביקשנו שייקח חיילים טרמפ, אמר ׳הם יגנבו לי אם ישבו מאחור׳. אמרתי לו ׳חרא שכמוך, רד מהקבינה ושב אתה מאחור׳. לאפסנאי צריך להיות קצת רספקט ליד לוחמים. לא הרבה, אבל לפחות קצת".

איך ראש הממשלה תפקד בסיירת?
״ביבי היה חייל מצוין. רצו שהוא ילך לקורס קצינים והוא אמר ׳עזבו, אני רוצה להיות אדריכל. יש לי אח יותר מוכשר׳. אז הביאו את יוני מהצנחנים והוא נהיה מפקד צוות. ביבי נשאר בגלל שהיה מבצע בתעלה ונהרג בו קצין, חיים בן יונה. הסירה התהפכה, ביבי נפל למים ובחור בשם אמציה הציל אותו. אמרו לביבי שהוא יצטרך להחליף את בן יונה, אז הוא יצא לקצינים. ביבי היה מפקד צוות, שעשה מבצעים יפים מאוד".


יונתן ובנימין נתניהו. צילום: פלאש 90

יוני הפך לאליל ביחידה.
״הוא היה מפקד טוב, אבל לא האלוהים שעשו ממנו. לא רוצה לדבר סרה במתים. קיבל צל״ש במלחמת יום כיפור, החליף אותי כמפקד היחידה, למרות שאני דווקא המלצתי על עמירם לוין".
גיורא קיבל את הפיקוד על הסיירת ביוני 1973, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. תקופה אינטנסיבית וקשה למרות התחזיות המוקדמות. ״היה נדמה שיהיה שקט ופתאום נפלה עלינו המלחמה", הוא נזכר. ״איש לא חשב שתהיה, ואנחנו היינו יחידה של חיל מודיעין. ביום שישי שחררנו את החבר׳ה הביתה״.
מחדל גדול של המודיעין.
״אין ספק שהמודיעין לא נתן התרעה, אבל שנה לפני המלחמה הייתי חניך בקורס מ״פ בשריון. באו להרצות לנו על תוכנית התקיפה המצרית. נציג אמ״ן הציג את תוכנית חציית התעלה של המצרים. סיפר על חמש דיוויזיות חי״ר, מגובות בנשק נ״ט, חוצות את התעלה ובהמשך מצטרפות שתי דיוויזיות שריון. נציג אג״מ עלה אחריו ואמר שיש שלוש אפשרויות. האופטימית אמרה ׳אלה ערבושים. הם לא מסוגלים לעבור את התעלה׳. האפשרות הסבירה אמרה ׳הם ישימו את הגשרים, אבל אנחנו נקצור אותם׳. הפסימית: ׳ישימו גשרים ויצליחו לעבור, אבל תוך 24 שעות נדביר להם את הצורה׳. זה לא מוריד מהאחריות של המודיעין, אבל התפיסה הצה"לית הייתה שהערבים יודעים לברוח, אבל לא להילחם״.

זורע, שהיה אז רס״ן צעיר, זוכר את הימים הקשים. ״הסיירת איבדה במלחמה 13 חבר׳ה. היה קשה מאוד, הרבה עבודה. בתחילת המלחמה היה כוח של היחידה שעליו פיקד יוני נתניהו. הוא זיהה קומנדו סורי נוחת ממסוקים ליד נפאח והרג את כולו, 42 חיילים. אצלנו נהרגו שני לוחמים, גדעון אבידב וברוך צור. היה מבצע שנקרא ׳זנבר׳. הוציאו אותנו מרמת הגולן וביקשו שנעשה בלאגן על ציר קהיר-סואץ. הגענו לשם, התחלנו בפיצוצים ואז קיבלנו הודעה ׳לחזור׳. התברר ששר הביטחון משה דיין נבהל. סיירת צנחנים עשתה פעילות בצפון שהסתבכה".
 
איך דיין תפקד כשר ביטחון?
 ״אחרי מלחמת השחרור, הצבא היה פחדן. אם שומר ירדני שחרר ירייה, הכוח היה נסוג. דיין ושרון החזירו לצבא את רוח הלחימה. ביום כיפור אפשר להגיד על דיין כמה דברים. קודם כל הוא הכיר את הערבים טוב והיה יותר מודאג מהאחרים. כשהתפיסה הצה״לית, ערב המלחמה, הייתה ׳אף שעל, לא לסגת׳, איך שהמצרים התחילו, דיין הבין כמה זה מטומטם להחזיק בקו. הבין שצריך ללכת אחורה, להתארגן ואז להחזיר. אבל דיין גם היה שפן. שר הביטחון, מתחת לראש הממשלה, חייב להיות המחליט הסופי. הוא תפקד כיועץ. ׳אולי תעשו ככה, אולי ככה׳. שרון, שהיה מפקד אוגדה, כיכב. איך אהוד ברק הגדיר אותו ׳גוליבר בארץ הגמדים׳״.
 
מחכים לפקודת "אש"
 
נגמרה המלחמה, אבל הפעילות האינטנסיבית של היחידה נמשכה. מחבלים ניסו שוב ושוב להוציא פיגועים בתחומי מדינת ישראל. במאי 1974 תפסו שלושה אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין 85 תלמידים, שתי מורות וחובש מצפת, במסגרת טיול שנתי, בבית הספר ״נתיב מאיר״ במעלות. אותו יום נחשב לפצע פתוח בתולדות המדינה, לאחר ש-22 מבני הערובה נהרגו במהלך פעולת החילוץ שעליה הופקדה הסיירת.
 
״שמנו צלפים בכל הכיוונים וביקשתי אישור פתיחה באש, כשכל שלושת המחבלים יהיו תחת כוונות, בעת ובעונה אחת״, זורע מספר על מה שהיה באותו יום. ״אמרתי ׳נותנים מכת אש ומסתערים׳. אמרו לי ׳לא׳. עד השעה שש היה אולטימטום. המחבלים הודיעו שאם לא נקיים אותו, יפוצצו את עצמם עם הילדים. אמרתי ׳תנו את הפקודה׳, אבל לא נתנו אישור לפתוח באש״.
 
זה היה ויכוח בין שר הביטחון דיין, שרצה לפרוץ לבית הספר, לבין הרמטכ״ל מוטה גור שרצה למשוך את המשא ומתן, במטרה להגיע לפתרון ללא התערבות צבאית. ״למוטה היה ברור שימותו ילדים והוא דאג״, מספר זורע. ״רק ממש לקראת הסוף אמרו לי ׳אם יש לך את אחד המחבלים על הכוונת, אתה רשאי לירות ולהסתער. אם עד חמישה לשש אין אפשרות לפגוע במחבלים, אתה פורץ'. עמדנו לפני מועד הפקיעה ואז הצלף הבחין באחד המחבלים שהופיע במרפסת. נתתי הוראת פתיחה באש. אומרים שהכוחות הופתעו. הם הופתעו שדווקא בשנייה הזאת ירה הצלף. הצלף כל כך התרגש, פחד לירות למחבל בראש, ירה לו בחזה. המחבל נפל ונתנו הוראה להסתער. היה רעש, הכוח בפיקוד עמירם לוין השתהה קצת, טעה בקומה ואחד הקצינים זרק בטעות רימון זרחן. בהשתהות הזאת הספיקו להרוג 20 ילדים כשהאחרים ניצלו״.
 
כעסת שלא נתנו לך הוראה מוקדמת?
 ״התוצאה הייתה יכולה להיות טובה יותר. ומתי אישרו? כמה דקות לפני סוף האולטימטום כשהמחבלים בשיא הכוננות. אני לא מחפש תהילה. צריך לעשות את העבודה הכי טוב שאפשר. בדרך כלל זה מסתדר ולפעמים לא. איך דיין אמר - גבול ההעזה הוא כישלון. בטח שהתעצבנתי, אבל לא התעסקתי עם זה. התכוננתי לפעמים הבאות".
 
הפילו עליכם את התיק.
״אני די אדיש לדברים האלה. לא מתרגש אם נותנים מחמאה או שזורקים עלי את החרא שלא באשמתי. זה לא מזיז לי. לא שם על דעת הקהל".
 
לפני כחודש ציינו 40 שנה לפעולה במלון סבוי: שמונה מחבלים שהגיעו מהים עם סירות, השתלטו על מלון בחוף ימה של תל אביב. שמונה בני ערובה ושני לוחמים נהרגו בקרב.
 
זורע שוב לקח את הנייר שעל השולחן ושרטט עליו בעט כדי שאבין. ״כוח בראשות נחמיה תמרי ז״ל נכנס מקומת הקרקע דרך הכניסה הראשית של המלון. כוח שני הגיע ממול בפיקודו של ח״כ עמר בר-לב. כוח שלישי של עמירם לוין תכנן להיכנס מהקומה הראשונה, ממש מעל בר-לב. כוח רביעי, בפיקודו של אלון שמי, היה צריך לפרוץ מקומת הגג בעזרת סולם מבניין שכן. ארבעה כוחות מכיוונים שונים, כיווני ירי שונים. הלוחמים היו מצוידים ברובי עוזי, ועל גבי הקסדות היו כובעים לבנים לצורך זיהוי. שבעה מחבלים חוסלו, השמיני היה מכוסה בחול ואבק, ורק למחרת מצאו אותו חי. המחבלים, החארות האלה, התכוננו לפוצץ ולהרוג את בני הערובה ברגע שהחלה ההסתערות, והיה פיצוץ. פעולה מאוד קשה".
 
במהלך הפעולה נהרג לוחם הסיירת איתמר בן דוד ואל"מ עוזי יאירי, שהיה אז באגף המודיעין. יש מספר תיאוריות מדוע יאירי, בעברו מח"ט הצנחנים ומפקד סיירת מטכ"ל, רצה להצטרף. הקיצונית שבהן מעלה השערה שלא רצה לצאת משם בחיים.
 
״יאירי היה באותו הזמן במטכ״ל בתל אביב והגיע״, זורע מפזר את התיאוריה ההיא, ״הוא סייע לי בגיבוש תוכנית התקיפה. אני לא זוכר אם הוא הלך אחרי הכוח של עמירם לוין או של תמרי, אבל הוא היה בסוף. לא רצה להסתער או למות. לכן התיאוריות הן זבל. אם רצה למות, היה הולך ראשון. בגלל לקחי מעלות, פעלנו מהר על חשבון זהירות. היה חושך, מחבל שכב ובגלל האבק לא זיהינו אותו. הוא התרומם, הרג את עוזי ואיתמר, עד שחיסלו אותו״.

 הפיגוע במלון סבוי, ארכיון. צילום: שמואל רחמני
 
גם פה זה נגמר עם טעם מר.
״הצלנו את מה שאפשר. דברים כאלו קורים. יש דברים שמחים ויש עצובים. זה לא מוציא אותך מכלל פעולה. אתה כבר בפעולה הבאה, ולא בטוח שמישהו אחר היה עושה את זה טוב יותר״.
 
הקרדיט לא חשוב
 
דווקא כשנה אחרי שעזב והעביר את הפיקוד ליוני נתניהו, זכתה הסיירת בתהילת עולם כשאומנם חזרה ללא מפקדה שנהרג, אבל עם מבצע הרואי באנטבה.
 
״מי לדעתך היה הגיבור של אנטבה? והיו שניים״, הוא שאל והבנתי שיש קץ'. כשהוא ראה שאני מסתבך, מיהר לענות. ״יצחק רבין, ראש הממשלה שהסכים לקחת סיכון כזה הרחק מגבולות ישראל, ובני פלד, מפקד חיל האוויר, שהסכים להנחית מטוסי הרקולס על מסלול לא מסומן. היית לוקח צוערים של בה״ד 1, ביחד עם המפקד שלהם, והם היו עושים את מה שסיירת מטכ״ל עשתה, אומנם לא באותה איכות, אבל היו עושים. הפעולה עצמה לא הייתה משהו מיוחד, כי היו שם שלושה מחבלים פדלאות. הקונץ הוא לעשות את הלא צפוי. יופי שסיימו עם מעט הרוגים, אבל לא זו הגדולה של אנטבה״.
 
לא רק יוני נתניהו יצא גיבור. גם קודמך אהוד ברק בנה את עצמו דרך הסיירת.
 ״לאהוד יש אינטליגנציה גבוהה מאוד, נבנה נכון. היה אחראי על שלושה מבצעים מפוארים - ״אביב נעורים״, חטיפת הקצינים וסבנה. היה לו מבצע מול העיניים והוא ידע לתכנן ולאמן. היה לנו מבצע שנקרא 'ברווז', שיגעון של אריק שרון, אז אלוף פיקוד דרום: לחטוף קצי-נים מצרים ולהחליף אותם עם הטייסים השבויים שהיו במצרים. הרעיון הוא שהמארב לא שוכב, הוא מזנק. המצרים עוברים, קופצים ותופסים אותם. התאמנו על ברווז בחפיפה ארוכה שהייתה ביני לבין אהוד. יופי של תרגולת, אבל המבצע לא אושר ולא בוצע. ברק לא מנהל דגול ולא מפקד שדואג לכל הפרטים, אבל יש לו קבלות לגבי תכנון וביצוע מבצעים מיוחדים. כראש ממשלה הוא הלך גשר רחוק מדי״.

 אהוד ברק בסיירת מטכ"ל, 1970. צילום: לע"מ
 
למה אתה מתכוון?
 ״כישלון זה להעז יותר מדי. ברק כראש ממשלה פינה את לבנון. אפשר להתווכח אם זה היה צעד נכון, אבל הוא פינה. הביצוע היה עלוב. הוא רצה לפתור את הבעיה הפלסטינית והציע להם 95% משטח הגדה, שם הלך רחוק מדי״.
 
למה רחוק?
 ״עשינו שלום עם המצרים והירדנים. אפשר לעשות שלום עם הסורים, בטח שעם הלבנונים, אבל עם הפלסטינים בחיים אי אפשר. הרי ברק הציע והתשובה הייתה האינתיפאדה השנייה. הם מדברים על גבולות 67'. מה הפריע לפלסטינים להקים מדינה ערבית עד 1967? איך אתה יכול להאמין להם?״.
 
ומה עם אלה שחושבים שאפשר להגיע לפתרון?
 ״הם מטעים או נאיבים מדי. למה התחילו לירות מהרצועה אחרי ההתנתקות? מה היה חסר להם? אתה שואל את הפת״ח, הם אומרים לך 'אנחנו המדיני, זה הפת״ח הצבאי'. שואל את הצבאי, אומר שזה לא הוא אלא חמאס. זה לא אני, זה הג'יהאד. קח את הסכמי אוסלו. רבין קרא לזה ׳קורבנות השלום'. הם לא רוצים. זה הכל פדיחה אחת גדולה״.
 
אז ככה נמשיך?
״כן. או שיהיה אזור יהודי ואזור ערבי. אזור ערבי נקי מיהודים ואזור יהודי נקי מערבים. הייתה מלחמה גדולה בין יוון לטורקיה, והסיכום היה שכל היוונים עפים מטורקיה וכל הטורקים מיוון. ברור שזה לא מעשי, אבל אם תיקח מפה של הגדה, 95% מהמתנחלים יושבים על 5% מהשטח. אנחנו לא גירשנו 500 אלף ערבים אחרי מלחמת השחרור והתיישבנו? אחרי מלחמת ששת הימים היה עדיף לנו אם יגאל אלון היה מתמנה לשר ביטחון".
 
למה?
״במלחמת השחרור הייתה תקופה שלסקוב כבש את נצרת ואלון כבש את לוד־רמלה. בן־גוריון ביקר את לסקוב בנצרת ואמר ׳אני רואה פה יותר מדי ערבים'. אמר לו לסקוב ׳תן פקודה ואני אגרש אותם'. אלון כבש את לוד־רמלה והיה אלוף המגרשים. הביא 30 אוטובוסים ואמר לכולם לעלות ׳מי שלא יעלה, ילך ברגל'. גירוש מאורגן. תראה כמה סאדאת היה חכם. עד הסנטימטר האחרון לקח לנו והשאיר לנו את הפלסטינים ברצועה. תקע לנו את הצרה ואנחנו בטמטומנו אכלנו אותה״.
 
חשבתי שכקיבוצניק אתה איש מפלגת העבודה.
״אני לא איש מפלגת עבודה. לי היה ברור שאנחנו והערבים זה לא כמו צרפת וגרמניה, אלה נוצרים ואלה נוצרים. פה זו תרבות אחרת. יש ספר שנקרא ׳מאז ומקדם', סופרת אמריקאית שכתבה שרוב הערבים שהיו פה ערב מלחמת העצמאות, הגיעו במקביל ליהודים. רובם לא נולדו בפלסטין. באו היהודים, התיישבו, היו צריכים פועלים ובאו המון ערבים. זה אחד הבלופים הכי גדולים. בעיני, בנושא הפליטים, הערבים לא אנושיים. בסוף מלחמת העולם השנייה היו מיליוני פליטים באירופה ואף אחד לא נשאר. מצאו את מקומם. מה זה דור שלישי של פליטים? אנחנו לא יישבנו פה מאות אלפים מארצות ערב? ממרוקו באו 350 אלף, 150 אלף מעיראק. משם הגיעה אשתי. לכן סאדאת היה חכם. כשהליכוד עלה לשלטון, המערך אמר שמנחם בגין יביא מלחמה, ובגין הביא שלום, אבל ויתר על סיני. בחיים המערך לא היה עושה שלום״.
 
אתה חלמת להיכנס לספרי ההיסטוריה?
״אף פעם לא היה חשוב לי הקרדיט. הרבה פעמים אומרים תהיה טוב, הדימוי שלך יהיה טוב. אני אספר לך סיפור על חקלאות. בקיבוץ מעגן מיכאל הייתי צריך לדאוג למזון זול לפרות. ראיתי שגידלו עשב אוסטרלי לניסיון בשטח קטן ושאלתי את החבר'ה למה בשטח כזה קטן. ענו ׳לא מעיזים'. קנינו זרעים ל־50 דונם. אחוז הנביטה בהתחלה היה אפסי. צחקו עלי. אחד אמר ׳נביטה כזו יפה של עשבי בר לא ראיתי בחיים'. כמובן שאחרי הקציר הראשון, העשב גדל. חזרתי בינתיים לצבא וראיתי את מרכז הענף עומד ומצטלם ליד ואומר ׳תראו את העשב שהבאתי'. לא תמיד מי שמתפאר, הוא זה שעשה״.
 
זהו גיורא זורע. בזמן שאהוד ברק ובנימין נתניהו רבו מי ינהל את המדינה, הוא הלך לנהל את המפעל לעיבוד בשר ״הוד חפר״. בזמן שאחרים רבו על קרדיט ותהילה, הוא עשה בייביסיטר לנכדים, חי את חייו. ״בגיל צעיר למדתי שלא צריך לכבוש את העולם בשביל להרגיש טוב״, סיכם.