מה היה לנו מתחילת שנת 2015?
מאבק עדתי בין הגרבוזים והווקסמנים למכלופים השקופים; מאבק דתי בין הכיפות הסרוגות לכיפות השחורות, ובין הכיפות השחורות של המכלופים לאלה של המרזלים; מאבק כלכלי בין רוכשי הדירות להשקעה לבין היורדים־לברלין־אם־לא־יהיה־פה־זול־יותר; ומאבק מדיני בין אלה שסוגרים להם את קפה "תמר" לאלה שפותחים לעצמם עוד גבעה לבנייה.
ובין כל המאבקים האלה נדמה שנותרה מעט מדי אידיאולוגיה. הרי רק בשבוע שעבר היינו אמורים לצעוד ברחבי העיר עם הדגל האדום, אבל ויתרנו על התענוג, כנראה לטובת סיבוב בקניון. ומה נשאר מהצד השני? שאלה טובה. בעיקר משום שבשבוע שעבר ציינו במצודת זאב 90 שנה להיווסדה של תנועת הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), וגם כאן לא ברור כבר מה החוט המקשר בין הרעיונות הלאומיים והליברליים של ז'בוטינסקי לימין של ימינו.
נכון לשנת 2015, נראה שכל אחד במערכת הפוליטית יכול להתחבר לז'בוטינסקי שלו. למשל, שר הביטחון והחוץ לשעבר, פרופ' משה ארנס, שמוכן להישבע שהליכוד של היום הוא ממשיכו הישיר של התנועה הרוויזיוניסטית, “כיוון ששני עקרונות היסוד שהתווה ז'בוטינסקי לפני 90 שנה עדיין שרירים וקיימים: הסתייגות מוויתורים טריטוריאליים על ארץ ישראל ואמונה אמיתית במשק ליברלי".
אבל לצד ארנס וכל הנוכחים שפקדו את הטקס ביום ראשון, נראה שגם במרכז ובשמאל נהנים לחסות בצלו של מי שהושווה על ידי בן־גוריון להיטלר. “הליכוד הוא ממש לא מה שז'בוטינסקי דמיין לעצמו", בטוח השר לשעבר מאיר שטרית, שהיה ידוע בעמדותיו היוניות גם כשכיהן כחבר ליכוד, ובמיוחד לאחר שעזב את המפלגה לקדימה ולתנועה. “הכניסה של פייגלין ודומיו הביאה לכך שבשנים האחרונות כל מי שרוצה להיכנס לליכוד או להתקדם בשורות המפלגה, חייב להדגיש דעות כמה שיותר ימניות. לדעתי, זה רק מוכיח שהליכוד נמצא במדרון חלקלק. הם הרי כבר זרקו את מיקי איתן, את דן מרידור ואת אחרוני השפויים. מי שקורא את עמדותיו של ז'בוטינסקי לא יכול שלא להסכים איתי".
נראה שאפילו עוזי ברעם, שר לשעבר, איש תנועת העבודה ואדם שמקפיד להשמיע את קולו מעל לא מעט במות, מצא את ז'בוטינסקי שלו. “לפני כמה שנים הוזמנתי לסימפוזיון על ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי בכנסת, כשמוקד הדיון היה ביני לבין רובי ריבלין", הוא נזכר, “כשהתכוננתי לאירוע עברתי על כתבי ברל, אבל ראיתי שאני לא מצליח להתחבר אליו. הוא הרי לא הסכים בזמנו עם הדעות המדיניות שלי נכון להיום, אז התרכזתי בדברי ז'בוטינסקי והרגתי אותם לגמרי. הבאתי שם את כל הציטוטים על כך שסגן ראש הממשלה צריך להיות ערבי ועל חמשת המ"מים (מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה). כל מה שהם היו יכולים לעשות היה לצעוק לי ‘זה מה שיש לך לומר על ז'בוטינסקי?'".
אז מי הוא באמת ז'בוטינסקי, ומה הייתה דרכם של הציונים הרוויזיוניסטים בתחילתה? לשם כך נחזור לשנת 1923. בעקבות סכסוכים עם רבים בהנהגה הציונית ובמיוחד עם חיים ויצמן, החליט ז'בוטינסקי לעזוב את החיים הפוליטיים. אלא שבסוף אותה שנה, ללא כל קשר למעשיו, התארגנה לה קבוצה קטנה של נערים ציונים בריגה, בירת לטביה. הם הקימו חוג עיוני בבית ספר וחלמו על תנועת נוער לאומית יהודית שתפעל לפי מורשת תל חי והמיתוס של יוסף טרומפלדור. כדי לגרום לרעיון לצבור תאוצה, הזמינו אליהם את הסופר מאודסה, שהקים את הגדוד העברי והפך גם לאינטלקטואל בעל שם ברחבי תבל, בתקווה שיפרוש את חסותו על המיזם. ז'בוטינסקי נדלק, אבל התנה את מתן שמו והמשאבים הכספיים שהוא היה עתיד להשיג בכך שהמסגרת תתנהל ברצינות, ושהוא יהיה המצביא העליון שלה. כך קמה תנועת הנוער בית"ר.
זמן קצר אחרי אותה פגישה, ז'בוטינסקי קיבל קריאה דומה מפריז. הפעם היו אלה קבוצות של יהודים ציונים, רובם יוצאי רוסיה, שהיגרו למערב אירופה ורצו להקים מפלגה פוליטית ברוח הציונות של טרומפלדור. גם הם חיפשו ספונסר בעל שם. הפעילים המרכזיים, דאוויסקי וצ'סקיס, שהזדעזעו מהססמאות האנטישמיות שראו בברלין, ביקשו מז'בוטינסקי שיבוא לדון איתם על התוכניות לעתיד. “נתאכזבתי מאוד מהנוער שלנו, אבל אמונתי בו לא אבדה", אמר להם בפגישה הראשונה שנערכה מול 12 צעירים בביתו של צ'סקיס. על אף ההיסוסים הרבים, ז'בוטינסקי החליט ללכת על המיזם. הוא אומנם התקשה לעשות תעמולה בפריז בשל הפעילות של חברי הבונד, שניסו להפריע לכל התכנסות של התנועה המתגבשת, אבל ב־26 באפריל 1925 התכנסה ברובע הלטיני בפריז ועידת היסוד של הציונים הרוויזיוניסטים. שם טען ז'בוטינסקי כי בעיניו ובעיני התנועה שתחסה בצלו, הפירוש של “בית לאומי", הוא מדינה יהודית. חד וחלק. להבדיל מנאומו של הרצל בקונגרס הציוני, שם דיבר בזהירות על “בית יהודי", כיוון שחשש מתגובת הטורקים; ולהבדיל מהממסד הציוני ותנועת העבודה שחששו מהזכרת המילה “מדינה עצמאית" עד שנות ה־40; תרגם ז'בוטינסקי מול כמה מאות פעילים נלהבים את הצהרת בלפור כדרישה למדינה של ממש. מדינה יהודית, רוב יהודי וצבא יהודי.
שלוש שנים עברו, וב־1928 הכפיף את בית"ר למפלגה הרוויזיוניסטית. אלא שמה שעבד בקלות עם תנועת הנוער, הסתבך עם הזרוע הצבאית. את האצ"ל הקים אברהם תהומי, שפרש מההגנה, עם אנשי שמאל ב־1931. הוא וחבריו נודו מהסתדרות העובדים, מקופת החולים הכללית ומהמקורות התקציביים. תהומי חיפש ספונסר ומצא אותו ב־1936 אצל ז'בוטינסקי, תמורת הכפיפות למרותו.
רק שחמישה חודשים לאחר מכן תהומי הסתכסך עם ז'בוטינסקי וחזר להגנה. המהלך הפך את האצ"ל לתנועה מלוכדת שהורכבה רק מיוצאי בית"ר, אבל גם לשולית וחלשה יותר. כשמנחם בגין התמנה למפקד האצ"ל אחרי מות ז'בוטינסקי, הוא הפך לשליט הבלעדי של הארגון, ושנים מאוחר יותר הקים את תנועת החרות על בסיסם של יוצאי האצ"ל. לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת ב־1949 הציע לאנשי צה"ר להצטרף למפלגה תחתיו. הם החליטו לרוץ בנפרד ורשימתם לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות 1951 התאחדה צה"ר עם חרות. יחי המלך החדש של הימין הישראלי.
“מעולם לא ראיתי את עצמי כרוויזיוניסט, כי גדלתי בישראל ולא הייתי חלק מהתנועה במקורה", מעיד מאיר שטרית ביושר, “הצטרפתי לליכוד אחרי שנכשלנו עם המחאות וחסימות הכבישים ביבנה. הגעתי למסקנה שבשביל לשנות את העיר צריך להחליף את השלטון והחלטתי לרוץ לבחירות. האמת היא שלא הייתה לי שום עמדה פוליטית. באותה מידה יכולתי להצטרף למערך. חבר'ה שלי אפילו פנו אליהם, אבל הם סירבו, אז הלכנו לחרות. יצחק שמיר הזמין אותי למצודה ושאל מה מתרחש ביבנה ומה אני רוצה. אמרתי שאני רוצה את השלטון המקומי ולבחור את חברי המועצה בעצמי. הוא נתן לי כרטיס פתוח".
כששואלים את עוזי ברעם אם חזרה של השמאל לשלטון היא בכלל אפשרית, הוא מניע את הראש בכניעה ומסנן “אולי". אבל כשעולה לאוויר התהייה אם כל זה נובע מהחטא הקדמון של מפא"י והדרת המזרחים, הוא כבר מסתייג בתוקף. “מפא"י אף פעם, אבל אף פעם, לא הפלתה מזרחים", הוא אומר בטון כועס, “אבא שלי היה מזכיר מועצת פועלי ירושלים. הוא עבד יום ולילה כדי לסדר להם מקומות עבודה. אפליה מעולם לא הייתה מכוונת. היא הרגשה סובייקטיבית של ציבור גדול וצריך לנתח אותה, אבל עובדה שגם כשאומרים ‘מזרחי מצביע למזרחי' הם מקבלים שבעה מנדטים. למה אתה לא שואל מדוע עוד לפני קום המדינה היה לרוויזיוניסטים רוב בשכונת התקווה ובכרם התימנים? יש המון נימוקים".
בעניין הזה שטרית נשמע נחרץ בהרבה. “אני טוען שהתזה שלך בדיוק הפוכה. אחת הצרות שלנו כמדינה היא שהמנהיגים שלנו היו תמיד אשכנזים. הם לא יודעים לדבר עם הערבים - לא בשלום ולא במלחמה. רק מי שחי עם הערבים יכול לדבר איתם. היום אנחנו מתנשאים עליהם וכך אי אפשר להגיע לשלום. אם יש מלחמה, אני נץ שבנצים. הקם להורגי אשכים להורגו. אבל בשלום צריך לדעת לדבר איתם, ואת זה אנחנו יודעים לעשות הכי טוב.
“תראה, עיירות הפיתוח עדיין מצביעות לביבי בגלל מפא"י, כי הליכוד היה הראשון שהתייחס אליהם. גם הצעירים שם מצביעים לליכוד, כי המחנה הציוני נכשל טוטלית בקמפיין שלו. ביבי חידד את המסרים בצורה ברורה, ואצל המחנה הציוני לא העזו להגיד את המילה 'שלום'. מה אמרו בנושא כלכלה? קרקע חינם? שלא יישאר זקן עני? שתהיה סייעת שלישית בגן ילדים? זה לא רציני. הם לא אמרו כלום והתמקדו בלתקוף את ביבי וזה סובב את הסוויץ'. אם המחנה הציוני היה יותר שקט ורציני, רבים לא היו מצביעים ביבי. דווקא הקמפיין השלילי הוא שהרג אותם. עובדה שב־2006 הליכוד קיבל 12 מנדטים. כבר היו דברים מעולם".
ומה היה אומר ז'בוטינסקי על כל הסיפור העדתי? התשובות נמצאות כנראה אצל משה ארנס. “הוא אמר בעצמו שהוא היה רוצה להיוולד שוב כמזרחי. הוא טען שהיהודים שהכיר במצרים ובתוניסיה טובים לא פחות מהאירופים, ורק הדגיש שאנחנו לא רוצים להיות כמו האסלאם, שהיא דת לא סובלנית. השמאל ניסה לבנות פה מודל של חברה סוציאליסטית, ולכן הם רצו להביא הנה רק עובדים שעברו את תנועת הנוער. זו הייתה גישה מתנשאת ואצל ז'בוטינסקי זה לא היה קיים".
“ארנס תמיד היה קיצוני מאוד, ואני לא מקבל את דעתו", אומר שטרית, “אם לביבי יהיה אומץ כמו שהיה לשרון ולבגין, כמו של מדינאי ולא של ראש מפלגה, הוא יקנה את עולמו ויביא את ישראל לחוף מבטחים - מדינית וכלכלית. מי צריך את האחריות על כל כך הרבה פלסטינים? מדינה שיהיו בה 40% ערבים זו לא דרכו של ז'בוטינסקי ולא דרכו של אף אחד. מהצה"ר לא נשאר כלום. אני חושב שאם הוא היה חי היום, הוא היה הולך על שלום ומצביע בעד שתי מדינות. בגלל זה אני מאמין שאני בין ממשיכי דרכו".
“בשורה התחתונה, ז'בוטינסקי לא עמד בפני רגעי האמת שבן־גוריון ובגין עמדו בהם, אבל אני בטוח שגם הוא היה מוותר על חלקי מולדת, בדיוק כמו בגין", אומר ברעם בביטחון, "אני לא חושב שהוא היה דוגמטי עד כדי כך, ובהחלט ייתכן שהוא היה בעד מדינה פלסטינית. אם היית שואל אותי בשנות ה־50 אם ייתכן שבן־גוריון יצביע בעד מדינה פלסטינית, הייתי אומר לך שלא. היום אני בטוח שהוא היה בעד. בסוף, המציאות היא שקובעת, ועם כל הרצון, הוא לא היה עומד בעניין ה־51%".
התרעות פיקוד העורף