האם בשמונה המילים "טוב, אני מקבל עלי את הדין הזה, בסדר", עשויה להיפתר אחת מהפרשיות המודיעיניות-ביטחוניות והפוליטיות הרגישות והכואבות ביותר שידעה ישראל?
שמונה המילים הן מילותיו של אלוף משנה בנימין גיבלי, מפקד מחלקת המודיעין (לימים אגף המודיעין) של צה"ל והפרשה היא "עסק הביש", שטלטלה את מדינת ישראל הצעירה ב-1954.
אז, ביולי 1954 נחשפה רשת מודיעין וחבלה של צעירים יהודיים במצרים, שהייתה באותם ימים האויבת הגדולה ביותר של ישראל. פחות משנה לאחר חשיפתה, ב-1955, שניים מחברי הרשת הוצאו להורג באשמת ריגול ושישה אחרים נכלאו לתקופות מאסר ארוכות. את הרשת הקימה היחידה סודית 131 של המודיעין הישראלי. זה היה אירוע טרגי, שהמסתורין סביבו ממשיך להתקיים עד היום והשאלה "מי נתן את ההוראה?" (להפעיל את הרשת, י.מ) הפכה למטבע לשון בישראל.
מילותיו של גיבלי מופיעות במסמך בסיווג "סודי ביותר", שארכיון צה"ל ומשרד הביטחון פרסם לציון 61 שנים לאירוע. החומר המתפרסם כולל קטעים מיומנו של אלוף משנה נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה באותם ימים, דוד בן גוריון; דו"ח אירועים של מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131 שניהלה את המבצע; דו"ח של ישיבת המטכ"ל שהתקיימה בנושא ותמליל הפגישה הדרמטית בדצמבר 1954, כחמישה חודשים לאחר הפעולה, בין שר הביטחון פנחס לבון, לבין אלוף משנה גיבלי, ראש מחלקת המודיעין בצה"ל. השניים מתנצחים בשאלה האם גיבלי נתן את ההוראה להפעלת הרשת על דעת עצמו, או שמא קיבל אישור לכך מראש משר הביטחון לבון, שהתפטר לאחר חשיפת הפרשה.
כשלוש שנים קודם לכן גייסה היחידה והפעילה את הצעירים היהודים, חברי תנועת נוער ציוניות ואידיאליסטים, כדי שישמשו רשת למטרות חבלה מאחורי קווי האויב בעת מלחמה עתידית עם מצרים. ב-1954, למרות שזו לא הייתה משימתם ולא עת מלחמה, הופעלה היחידה כדי לבצע שורה של פעולות חבלה בבתי קולנוע ומוסדות תרבות של בריטניה וארה"ב באלכסנדריה וקהיר.
המטרה - להשחיר את דימויו של המשטר המצרי, בהנהגת הנשיא גמאל עבד אל נאצר, בעיני דעת הקהל בארצות הברית ובריטניה. המבצע, שכינויו היה "סוזאנה", נכשל כישלון חרוץ. חברי הרשת היהודית נעצרו, וכאמור שניים מהם, ד"ר משה מרזוק ויחיאל עזר, הוצאו להורג והשאר ריצו מאסר, עד לשחרורם כעבור 12 שנים, לאחר מלחמת ששת הימים.
כאמור, בדצמבר 1954 נועדו לבון וגיבלי לשיחת בירור. לבון האשים את גיבלי שנתן את ההוראה בלי ליידע אותו ובלי לקבל את אישורו מראש להפעלת הרשת. גיבלי טוען כי לפני המבצע נפגש עם לבון וקיבל ממנו את האישור.
כך נרשמו הדברים בפרוטוקול השיחה ביניהם, על פי המסמך שהתפרסם:
לבון: "בנימין אני מציע לך לא להסתבך, אני מבקש אותך לא להסתבך".
גיבלי: "יתכן שאני כבר מסובך".
לבון: "להסתבך עוד יותר".
גיבלי: "תלייה אין עוד בישראל".
בהמשך מטיח בו לבון: "ב-16 (ליולי 54, י.מ.) נתת את ההוראה. לא הייתה לך שום סמכות למתן ההוראה".
גיבלי מנסה להתגונן ולטעון כי קיבל מלבון אישור למבצע.
לבון מגיב מיד: "רגע אחד, הישיבה לא התקיימה ב-16 ביולי. היא התקיימה בסוף יולי (כלומר לאחר הוראת ההפעלה, י.מ.) לאחר שלך היה ידוע שהפרשה נגמרה. אני לא ידעתי. אתה ידעת".
ועל כך הגיב-הודה גיבלי במילים: "טוב, אני מקבל עלי את הדין הזה, בסדר".
עם זאת, לאחר זמן מה חזר מה התנער גיבלי מקבלת האחריות, גם בפני ועדות חקירה ובדיקה רשמיות והאשים את לבון כי אישר לו את המבצע. מאז ועד היום לא נפתרה התעלומה "מי נתן את ההוראה".