בעיתון הזה, תוכלו לקרוא על שירות החיילים הטרנסג׳נדרים, לקבל מבט על מסדרי הבוקר של הזמרת יובל דיין, להתעניין בדברי המח״ט, המובאים בטור המרכזי, ולזכות בהצצה מרתקת לשיעורי קדושת הגוף והשירות המשותף לחרדים; ובמילים אחרות, שיעור הטרדות מיניות בצה״ל. העיתון הצה״לי ״במחנה״ מציין את שנתו ה-80 על רקע השאלה: האם העיתון שקיים עוד מלפני קום המדינה עדיין רלוונטי?

הגיליון הראשון של ״במחנה״, תחת השם הזה, ראה אור ב-2 בספטמבר 1948. קודם לכך, מדצמבר 1934, אז ראה אור לראשונה, הוא נקרא ״ההגנה״, ובעצם היה השבועון המחתרתי של ההגנה בתל אביב.

העיתון נולד כדי להציג למשרתים תמונת מצב רלוונטית, מידע וסיפורים על חיילים ויחידות. בין כותביו במרוצת השנים ניתן למצוא שמות מוכרים, ובהם נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, אהוד אולמרט, יאיר לפיד, עלי מוהר, איתן הבר, סתיו שפיר, מולי שגב, צחי הנגבי, יואב לימור, נועה רוטמן (לשעבר בן ארצי), אלדד יניב, נחמן שי, עמנואל רוזן, יורם טהרלב, ניסים אלוני ועוד.



 גם היא התחילה שם. סתיו שפיר. צילום: פלאש 90 




מי שעומד כיום כמפקד ״במחנה״ והעורך הראשי הוא רס״ן צחי בירן, שנדרש לשמור על הרלוונטיות שלו בימים שבהם אפליקציות מנהלות את חיינו. בירן מגדיר עצמו כאיש אינטרנט. שייך לניו מדיה, אבל מצא ב״במחנה״ אתגר גדול. ״יש משהו קסום מאוד בהוצאת העיתון״, הוא אומר. ״יש פה את המקום, היכולת והפלטפורמה להעמיק, בניגוד למשל לאינטרנט. שם אתה נכנס לעמוד ומיד קופצות לך כל מיני הפרעות. אין באמת קשב באינטרנט לקריאת 2,500 מילה. בעיצוב של העיתון זה כן קורה״.



ובכל זאת, גם כאן, בבניין הצבאי שבו מפיקים את ״במחנה״, מבינים כי בלי המודרניזציה הסיכוי להישאר רלוונטי הוא קלוש. ״אנחנו עובדים על מהלך שהעיתון יופץ דרך השקליות״, אומר בירן. ״הוא יגיע בימים מסודרים, בחינם. גם לאינטרנט אנחנו מתקרבים. זה יקרה״.

מעט פסילות

20 אלף עותקים מודפסים מדי שבוע. 8,000 מגיעים ל-200 נקודות בצבא. השאר מנויים, רובם גמלאי צה״ל. 

בירן טוען כי המערכת מחזיקה בעצמאות עיתונאית. כמות הפסילות של כתבות נמוכה, אולם כצפוי לא תמצאו גורמים בכירים בצה״ל שמלינים על התנהלות הצבא. ״אני הייתי עיתונאי, הייתי תקופה בדובר צה״ל, ויכול לומר שיש לנו עצמאות״, טוען בירן. ״העיתון לא עובר אישור פרטני של דובר צה״ל. אני מעביר את העין שלי על כתבה בשני מובנים: האם הסיפור פוגע בתדמית הצבא והאם הוא מאתגר. אם זה סיפור שיכול לאתגר, לעורר שיח בתוך הצבא, אז אחליט לפרסם. אבל אם יש משהו שגורם לי לחשוב שהוא יעשה נזק לצבא, הוא בשום פנים ואופן לא יתפרסם. זה לא המנדט שלי. העיתון עבר הרבה מאוד תהפוכות על מה כן ועל מה לא כותבים. למשל, בשנות ה-80 נכנסו לתחום הפוליטי.

הרגעים הכי טובים של העיתון הם בימים שהוא עשה עיתונאות צבאית. זו המהות שלו. וגם כאן נשאלת שאלת הגבול. התפקיד שלנו הוא להתעסק בכל הדברים שקורים בארגון ולהביא את הערך המוסף. אני לא צריך סיקור של חנוכת ספסל באיזה בה״ד. אני צריך שהוא יעניין את הקוראים, שהם משרתי הארגון. המטרה היא להגיד לקורא, למשרת, שיש כאן בעיות. הטרדות מיניות, סמים, פלילי, אלכוהול ותאונות דרכים. נוגעים גם במחאה של יוצאי אתיופיה, אבל לא בזווית שגורמת נזק. התייחסנו במקרה הזה לקורס אמיר. זהו קורס מיוחד שנועד לסייע לשלב את בני העדה. לפני כמה חודשים היו עימותים בין כפר מוסלמי ודרוזי. כתב שלנו נסע לשם ופגש ארבעה חברים שמשרתים בצבא. הבאנו את הזווית של אלה שנקלעו לקונפליקט, את התחושות כשהם מסתובבים במדים״.

מצד אחד, ״במחנה״ מנסה לשמור על הגבולות בכל הנוגע לביקורת צבאית. מצד אחר, עורכיו מוצאים את עצמם משיבים מדי פעם גם לקצינים בכירים שמתלוננים על אופן הסיקור. ״בוודאי שאני נתקל בהרמות גבה מצד אנשים בצה״ל״, אומר בירן. ״אני מסביר למה כתבתי ולמה אישרתי את הסיפור. לא תמיד זה מוצא חן בעיניהם״.

ובכל זאת, ״במחנה״ מסקר את הסיפור באופן מוגבל. גם אם הכתב רוצה, הוא לא יוכל להעמיק בתחקיר על עוולות שנגרמות לחיילים. הסיבה פשוטה: זו לא הסיבה שבגללה קיים העיתון. לגוף התקשורת עם הגישה הכי עמוקה למסדרונות הצבא יש גם מודעות למשמעות של הדבר, ולכן המסננת מאוד ברורה.״אם יבוא כתב עם סיפור מהבית, אקרא ואחליט״, מסביר בירן. ״בסוף, יש לי גם תפקיד לעבד את המוצר בזווית עיתונאית. יכול להגיע לכאן כתב עם ציטוטים שלא בטוח שהוא יוכל לעמוד מאחוריהם. חייל צעיר, בן 18, מתראיין, הוא לא דופק חשבון לאף אחד. אני עורך את הכתבה, בודק שאמירה כזו או אחרת לא תסבך אותו. לפעמים אנחנו מרימים אליו טלפון, מבהירים שיש השלכות לאמירות״.

יגאל עמיר נפסל

כתבי ״במחנה״ עוברים הכשרה עיתונאית מקצועית, וכידוע, חלק מהם מצליחים להשתלב אחרי השירות בתעשיית התקשורת. ״אנחנו מכבדות מאוד את ההיסטוריה של העיתון, משמרות את המסורת שלו, אבל גם מביאות את הערך שלנו, הצעיר, הזורם, הדינמי", מבהירות הכתבות הצעירות בעיניים נוצצות כשהן מול "קיר התהילה" ביחידה, שבו מוצגות כתבות בעיתונים ובאתרי האינטרנט שהתייחסו לעבודתן.

"הכתבים מאוד חופשיים בשטח", מספרת סמ׳׳ר לי ירון, ראש מחלקת החדשות. "אנחנו לא רוצים לפגוע בצבא ומבינים את מקומנו, אבל העבודה העיתונאית היא הכי חשובה לנו. אם נעמוד מול הרמטכ"ל בסיקור, וישאלו אותנו אם האייטם ערכי ונגיד שכן, הוא יפורסם. גם אם הוא חושף דברים לא נעימים. אין לנו שום רצון לעשות יחסי ציבור".

לרגל שנת ה-80, שיצאה לדרך בדצמבר האחרון, ראה אור גיליון מיוחד של "במחנה" בערב יום העצמאות . כתבו בו מיטב הכותבים המוכרים ששירתו בעיתון לאורך השנים."ניסינו לבחור 80 רגעים. זו משימה מאוד קשה, כי ההיסטוריה של מדינת ישראל וצה"ל מאוד עשירה ומסועפת", מספר המפקד בירן. "ניסינו לשחזר מפגשים מעניינים, לצד ראיונות של כתבי עבר שמאוד מזוהים עם ׳במחנה׳. מצאנו פה רגעים גדולים שאפילו אני לא הכרתי. למשל כתב צעיר שהכין כתבה על יגאל עמיר כגולנצ׳יק. זו כתבה שנפסלה ואחר כך, כשהוא השתחרר, הוא פרסם את זה בעיתון ׳העיר׳".

סמ"ר מיכל אהרון, עורכת החדשות, אומרת כי "אנחנו שומעות את הקולות ׳העיתון לא רלוונטי, זה לא עיתון׳, אבל כשאתה מסתכל על גיליון 80 השנה, ורואה שמונה עשורים של עיתונות טובה, ואנשים שבגיל 18 התחילו כאן והפכו לראשי ממשלה ושרים, בעיני זה באמת להיכנס לנעליים גדולות. אנחנו סוחבות מורשת ענקית. אני מרגישה את זה כל יום. לדעתי זו גם הסיבה שאנחנו נמצאים כאן. יש לעיתון מורשת וערך". •