כשפרצה מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 67', שהה פרופ' אברהם שפירא, פצ'י בפי כל, בקיבוצו, יזרעאל, שלושה קילומטרים וחצי מג'נין. הוא גויס להגנה המרחבית, כלומר להגנה על הבית, ושום דבר לא רמז לו לגבי החוויה המטלטלת שהוא עתיד לחוות תוך ימים.
25 אחוז מהנופלים במלחמה ההיא היו חברי ובני קיבוצים, הרבה מעבר למקומם באוכלוסייה. "בחברות קטנות, בחצרות הקיבוצים כפי שקראו לזה אז, ניכרה היטב המועקה", אומר פצ'י. "על רקע הזה פנה דב צמיר, איש קיבוץ ברור חיל שישב במזכירות התנועה הקיבוצית, לשניים שעסקו בה בענייני תרבות וחינוך. אחד מהם היה מורה לספרות מחולדה, שכבר נודע כסופר מבטיח, עמוס עוז שמו. והשני, עורך הרבעון הקיבוצי דאז, 'שדמות', המשוחח אתך כעת.
רק שהדרך לספר לא הייתה קלה. הניסיונות הראשונים של עוז ופצ'י לדובב את הלוחמים עלו בתוהו. "כמרכז מטע האגסים של קיבוצי, הייתי חייב לחזור הביתה לקטיף של הפרי עם עשרות מתנדבים שהגיעו אלינו מחוץ לארץ. יום אחד השאיר לי עמוס הודעה טלפונית במזכירות הקיבוץ - הרי לא היו מכשירי טלפון בחדרים - ולפיה השיג רשם קול סלילים, אין לי מושג מניין ושמחר יבוא לאסוף אותי בדרך לקיבוץ גבע".
"אז התחילה לזרום לבה ודובר אחר דובר נתנו ביטוי לכבשון עולמם, ללא שום מחיצות וללא שום כיסויים. הדברים רשומים ב'שיח לוחמים', בהשתתפות אנשים מכל זרמי התנועה הקיבוצית ומכל גווניה. 'שיח לוחמים' זה ספר שהוא סימפוניה של קולות, כשאין קול דומה למשנהו. מאז אני נוצר את סלילי ההקלטות, כ-200 שעות בסך הכל ושב ומקשיב לחלקם מדי שנה והם לא נדלים לגביי. אני מבחין שם בקולות של בכי לצד צעקות בקול דממה דקה".
"היה בכי שנבע במישרין ממעמקים עלומים. אחד הדוברים בעין החורש היה פרופ' מנחם שלח, זכרו לברכה, שהיה היסטוריון ידוע של תקופת השואה ביוגוסלביה לשעבר, שבה היה ילד פליט. כשעלה ארצה, אומץ בקיבוץ משמר העמק, שם גדל. הוא השתתף בהקלטה ושם אמר: 'ארבע מלחמות אני כבר נלחם ונופלות פצצות ונהרגים אנשים. עד מתי העם הזה ילך ויילחם בלי הפסק?' אמר ובכה.
"בעוד שרוז'קה, אשת חינוך וספר, ביכרה לשתוק כדי להאזין לרחשי ליבם של הלוחמים; ביקש אבא קובנר את רשות הדיבור ושאל אם גם הבנים ובני הבנים ייאלצו להילחם על קיומם. השתררה מבוכה כללית של אי יכולת להתמודד עם השאלה הזאת. אז קמה אחת מהמשתתפים וקראה לעברו של קובנר, 'אבא, זה לא הנושא שאנחנו עוסקים בו'. לך תבין".
"היה זה עמוס עוז שאמר, 'חברים, אסור לנו לקבל את זה כפשוטו'. כיום, ההורים של כל טירון יכולים להרשות לעצמם לפנות ישירות למפקדי ילדיהם; אבל אז, בתקופת הגורודישים וכל הגנרלים, כל אחד עם החצר שלו, קשה היה לפנות לצבא בעניינים כאלה. אף על פי כן נקבע שקצין חינוך ראשי, מור'לה בר-און, ישב עם אחד מאיתנו. כך ישבתי איתו ועברנו יחד על כל המחיקות של הצנזורה. מה שניתן היה להחזיר, החזרנו".
"לשמחתי, לחלוטין לא".
"לא רק שהספר עובר מדור לדור, אלא יש לו ביקוש גם בצבא של היום", מספר פצ'י. "החיילים והקצינים מוצאים בו בבואה ללבטים שלהם וגם עידוד. יום אחד הגיעו אלי, ליזרעאל, שני חיילים המשרתים בצפון. הם מצאו בספריית הגדוד עותק מהוה, אפילו מפורק, של 'שיח לוחמים' מאז וניסו לברר אצלי אם יש לי בשבילם עותק שלם. זאת, לאחר שבהשראת העותק המפורק, הם יצרו בשעות הערב, לאחר הפטרולים והמטלות האחרות, שיח לוחמים משלהם שאותו הם עומדים להוציא כקובץ פנימי".
"שיח לוחמים' לא נשאר בנבכי ההיסטוריה, אלא חי וקיים והמשמעות שלו לא פגה".
התרעות פיקוד העורף