השקט במתחם הדולפינריום בתל אביב מתעתע. מצד אחד זהו אחד המוקדים הכי פופולאריים בעיני תיירים, הנקודה שבה הטיילת נושקת ליפו הפסטוראלית ולמתחם התחנה המושקע, סנטימטר מחוף התופים ואחלה מקום להרגיש את הבריזה.
מצד שני, בדיוק שם אירע, השבוע לפני 14 שנים, אחד מפיגועי ההתאבדות המחרידים שידעה ישראל: טבח של 21 בני נוער וצעירים, מרביתם (למעט אחד) עולים ממדינות חבר העמים לשעבר. ילדים שבסך הכל ביקשו לצאת לבלות במועדון ריקודים ביום שישי בערב – ונפלו קורבן לטירוף הרצחני של הטרור האסלאמי הקיצוני, שעשה שפטים בארץ כולה בשנות האינתיפאדה השנייה.
ילדה-אישה שבראשה נשארה בת 14.5. הגוף התבגר, אך כשקצת מתקרבים, גם הצלקות והפצעים ניכרים היטב: עינה האחת פוזלת ומעליה צלקת, סימן לחלקים מהמוח שנאלצו הרופאים להוציא, יד ימין שבקושי מתפקדת ונסחבת מאחורי הגוף, רגל שצולעת מאחור.
שפורטוב עצמה נפגעה אנושות, וחזרה לחיים כנגד כל הסיכויים. מאז ועד היום, היא מבלה מחצית מחייה בטיפולים ובהתמודדות מייגעת עם נזקי הפיגוע. "אף אחד לא נתן לאילונה סיכוי", מספרת אמה, אירנה. "בשבועיים ראשונים היא הייתה בלי הכרה בכלל. חברה שלה, קטרינה קסניאדה ז"ל, שבאה איתה לבלות, נהרגה במקום. אילונה עד היום מתקשה. היא לא יכולה לקרוא, היא לא יכולה לכתוב, היא לא עצמאית, צריך להכין בשבילה הכל וכל הזמן יש מישהו שצמוד אליה. במהלך השבוע היא מקבלת טיפולים בבית הלוחם בתל אביב וכמובן שהיא מוגדרת כנכה 100 אחוז פלוס".
"היא נפגעה בראש ולמעשה אין לה חצי מוח שמאלי. העין השמאלית שלה לא רואה, צד ימין של הגוף משותק חלקית".
"היא תמיד במצב רוח טוב. זה משהו שהשרשנו בה מילדות. אנחנו לא בכינו לידה, כל הזמן אמרנו: 'יש אנשים שיותר קשה להם. את צריכה להיות שמחה שהתעוררת בבוקר לעוד יום חדש'. החיוכים האלה שאתה רואה זה גם הביטחון שלה. בן אדם כמו אילונה, שהלב שלו מתפוצץ מכאבים, כשהיא מחייכת זה גם מגן כזה, לכסות את הכאב. גם כשהמצב שלה היה הכי קשה, היא לא הרשתה לאף אחד לבכות על ידה. מי שבכה, היא שלחה אותו החוצה מהחדר".
"אילונה נשארה אותה ילדה כמו שהייתה בגיל 14 וחצי. היא התבגרה בגוף, אבל בנשמה שלה היא אותה ילדה".
"היא לא כל כך אוהבת לדבר על זה. היא סיפרה שעמדה בתור עם קטרינה, פתאום היה 'בום' וזהו, יותר מזה היא לא זוכרת. הדבר האחרון שהיא זוכרת זה אותה ואת החברה, עומדות בתור בכניסה".
"אחרי הפיגוע היו כולם אצלנו. הרבה חברים וגם אנשים שלא הכרנו קודם שפשוט הגיעו ככה, לחזק אותנו. על זה אני חייבת להגיד המון תודה לעם הישראלי. אני מאוד שמחה שיש אנשים עם לב חם, שתמיד מוכנים לעזור. לאט לאט החברים חזרו לחיים שלהם: התבגרו, התגייסו לצבא, חלקם המשיכו ללימודים, הקימו משפחות. וזהו, אילונה נשארה לבד. אין לה חברים וחברות. אין לה כלום. רק בבית הלוחם בתל אביב יש קבוצת צעירים שאנחנו לפעמים יוצאים איתם לטיולים או לפעילויות משותפות. לפני חודשיים היא אפילו פגשה שם את נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שבא לביקור בבית הלוחם".
"על החיים... איך היא משתקמת, איך היא בבית, איך היא בכלל. היא תמיד אומרת מתעניינת באחר ורק אחר כך אפשר לדבר עליה".
"בעיקר בטיפולים בבית הלוחם. בצהריים היא חוזרת הביתה ונחה. היא מתעייפת מהר, כי אין לה כוח".
"כן, בהחלט. ביטוח לאומי, משרד הרווחה, מה שהיא צריכה לקבל – היא מקבלת".
שאלתי את אירנה שפורטוב אם לנוכח כל השינויים, היא ובתה עדיין חוששות מפיגועים. "אילונה עדיין מפחדת ממקומות שבהם יש הרבה אנשים. זה משהו שמאוד מלחיץ אותה", משיבה האמא בכנות, "אבל ביום יום היא אופטימית".
"אני אומרת תודה לאל שהיא חיה, ותודה לעם ישראל שעזר לנו, ושהחיים ממשיכים וצריך להמשיך לחיות. תודה לאל שזה לא יותר גרוע. אני רוצה להגיד למי שנפגע: תהיו חזקים ותסתכלו רק קדימה. מה שהיה זה היה בחיים שעברו. עכשיו צריך ללמוד לחיות מההתחלה, ולהמשיך קדימה. הכי חשוב: להיות אופטימיים. כמו שכתבו פה על האנדרטה: לא להפסיק לרקוד".
התרעות פיקוד העורף